מקהלת גבעול בבית העמודים ת”א.


"הזוי , הזוי.. " צווח הברוז

"הזוי", היום, נהייתה מילה זולה ושימושית, המתארת כל סיטואציה שבעיני המתבונן/ת היא מוזרה או לא נוחה או אבסורדית. ואלה כידוע הולכות ומתרבות. השימוש במילה מגיע למקומות טריוויאליים ושליליים כמו "הייתי בפקק הזוי.." , "התור היה הזוי.. ", "התשובה הייתה הזויה, אבל לגמרי.."  וכו' …אז הנה, גם אני עם העדר נסחף ומתאר את האירוע בשבת, ב'בית העמודים', שבחדריו הרבים והשונים התקיימה ההופעה/מיצג/וואטאבר של מקהלת גבעול, כהזויה. בית העמודים שממוקם ברחוב רמב"ם, הוא מבנה תל אביבי גדול בן שלוש קומות, עם חלל ארטיסטי, שנבנה ב- 1924 ותוכנן ע"י האדריכל יהודה מגידוביץ, שרבים מהבתים היפים באזור דרום ת"א ואלנבי תוכננו על ידו.  מקהלת גבעול

המון כוונות טובות, פינות חבויות ויצירתיות שאסור להתעלם מהן היו בתכנון האירוע. מיקום מיוחד, תפריט לא ברור שהתבסס בחלקו על אלתור ומקהלת גבעול המתאחדת, שבין חבריה דמויות כקרני פוסטל, אורי כנרות ומאיה דוניץ. איליהם הצטרף דיוויד מוס, איש אשכולות רב פעלים ותחומים שניצח על המקהלה (את מוס אגב ראיתי בהופעת סולו ייחודית יומיים קודם).

כוונות טובות לחוד. המון גברים, נשים וגם טף היו בבית העמודים ביום שבת. מספרם המדויק אינו משנה אלא רק העובדה שהבית היה קטן מלהכילם, בטח בסוג כזה של מופע בו קורים דברים שונים בו זמנית בחדרים שונים וקימת נדידה אנושית מחדר לחדר.הצפיפות הגדולה בשלוב האקוסטיקה ה"רטובה" שנבלעה יצרו מצב בו קשה היה לי להתרכז מוזיקלית בקטעים חסרי הנפח אלא יותר בניסיון הבנת המניע של העניין והמיצגים ה"הזויים" (אני אציק עם המילה הזו) שהיו על התקרה, מסביב לפסנתר ובחדרונים הקטנים שם מסכים קרנו באינטימיות ועגמומיות…

הגבעולים לבושים בחולצות כפתורים ורודות ומעוטרות נראו נבוכים ולחוצים למראה הקהל שבתוכו היו אמורים לקיים את הופעתם. מובן, לא ? ההופעה החלה בגרם המדרגות של הבית במין אקפלה חסרת עצמה וריכוז, שלא הצליחה לגבור על הרעשים וההפרעות מסביב. משם נעה ההופעה לחדרי הבית השונים עפ"י חלוקה שהוכנה מראש. סולו צ'לו עם אפקט בחדר הצפוני; שירה מתוחה במסדרון האמצעי; טובה בשירותים שרק ראיתי את קיומה; ליצן טורדני ש"מהלך" על חבל, ממש לא לילדים; שירה מופרעת של שלושה גבעוליות תוך כדי חיתוך טבליות שוקולד והכנת סנדביץ' אגוזים בתוך תמרים (Sandwitch זה מכשפת חול. הזוי לגמרי !); וגם גיטריסט עם דלי פח על ראשו יושב בקמין מנגן צלילים אמביינטים ומונוטוניים. דווקא זה האחרון גרם לי להתעכב לידו יותר בהיותו חסר זהות. הצלילים הפשוטים הגיעו אלי נטו ללא הפנים ומחוות הגוף שתמיד אומרות הרבה ומוסיפים\גורעים מהמוזיקה עצמה. וכנראה יש יותר מהתפישה הפשטנית הזו. או שלא.

שבירת פורמטים ומבנים, ולו לשם שבירתם, הוא קונספט שאמור להיות מגובה ולו חלקית בתוכן שיתעלה ויבלוט למרות המניע. וזה מה שהיה לי חסר בהופעתם של הגבעולים, עם כל ההערכה לתעוזה ולמאמץ הרב בתכנון וההכנה. בתום הערב הרגשתי מותש מה ומרוקן כמעט כאילו כלום לא קרה. בקיוסק (איזו מילה) למטה, עם האוויר הנעים והבקבוק הירוק, שמעתי את אחד מעוברי האורח ברחוב מסנן בציניות עממית לבעל המקום "אמנות, הא ?". אמנות הזויה, חשבתי לעצמי,הזויה הזויה ובמובן המפוספס של המילה."בפעם הבאה", מילמל הפיל תוך צחקוק מבוהל.. "בפעם הבאה.."

מקהלת גבעול בבית העמודים, יום שבת 22.11.08 , ההופעה הראשונה ב 17:00.

 

מודעות פרסומת

תגים:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: