הוא לא פרנסואה (ואולי כן). על ברק אלנקוה והגטו סווינגרס.

כל נסיון לכתוב על ברק אלנקוה יישאר בגדר נסיון . זה יהיה יותר שיתוף תחושות ומחשבות מאשר משהו מובנה על האיש ופעלו.

למרות שראיתי במעומעם חלק מהופעתו לפני כשנתיים וחצי, אלנקוה פרץ לאוזני ומה שביניהם כברק לפני כחודש לאחר המלצה של חכמת הזן מ' ואיש ההגות א'. מאז צמד אלבומיו בשמיעה כמעט רציפה ובמיוחד האחרון 'הורה לשוט' שהוא אסופת שירים מוזרה ,חידתית, הופכת לב ראש וגפיים בדרכה הסוערת , השקטה , התת עורית, האגרופית. האלבום הראשון  'זכותו של פאזל להיות מורכב'  מורכב מקטעים יותר גלמיים והוא פחות מופק, כשגם לזה יש את הקסם שלו.

אלנקוה, כך נראה, מלחין מוזיקה למילים אסוציאטיביות המספרות באופן נסתר ועמוק סיטואציות יומ יומיות אישיות אך גם דברים וארועים גדולים אי שם בעבר או בגנים היהודיים. משחקי המילים רבים, וכל שיר יכול להתפרש על ידי שומעו במשמעויות רבות כשאיני בטוח כלל שכוונת המשורר היתה אחת אף היא. התוצאה מאד מורגשת תחושתית, אם כי קשה לי לתרגם אותה למילים של רציונל. הברק זועק, מהמהם וחוצב מילים של שריטות, ניגודים וכאבים בחיוך או כאילו חיוך המציף משהו אחר הנמצא מתחת לפניו של השטח, בהומור עצמי,  שמחה קודרת וחיפוש אחר אהבה.

חלק מקסמם של הקטעים הוא שנראה ששומעים איזשהוא שלב בהתהוות שלהם מהצד המוזיקלי כשגם בטקסטים החיפוש כמו ממשיך אצל המאזין אחרי כוונתם וכיוונם. אלנקווה קורן משיריו בחושיות, עצמה ובטחון  מה שמהווה ניגוד למעורפלות של המילים וההרגשה הקדורנית מתכנן. 'הורה לשוט'  הינו אלבום עמוס תדרים מפראות מוזלמנית מופרעת קשב ומדממת עד פינות אקוסטיות יפהפיות כמו 'באת אלי' (דוקים לכיוון 'סליחות' של לאה גולדברג) , 'שנסון יהודי מועקה אקוסטית' ו'בלילה שלא אפול בו'. יש איזה קישור צרפתי באיש בהגייה לעיתים, בשנסוניות וגם בפרחחות שמזכירה לי דמויות מסרטי קונכיות משנות השבעים. הלחנים נשענים על ההרכב הנהדר שאיתו "הגטו סווינגרס" (שמשמו הקונטרסטי ניתן ללמוד על אופיו)  הכוללים את גל חרמוני בקלידים, חיים ויטלי כהן בחשמלית ויואב להב בתופים, וב'הורה לשוט' על ההפקה התואמת של אורפז אגרונוב.


הופעה של כל הבליל הזה היא משהו חריג שניתן אני מניח לאהוב מאד או כלל לא. אלנקוה מתמסר לגמרי לשיריו ולתאטרליות כאילו ליצנית, מוקצנת מידי לעיתים, שמגבירה את העירפול של הקטעים, למרות שאלנקוה עצמו מקפיד, כך נראה, להישאר ברור ווקלית כנביא מטיף בכיכר העיר. קברט היא מילה אולי קצת שחוקה בהקשר של הופעה כזו אז אולי יותר אתאר אותה כמופע גלותי המחפש אחר מולדתו. הקטעים באלבומים מקבלים זוית חדה ואנרכיסטית יותר, עם אילתורי מזמור , תנועה ושינויי מקצב (משל קריין אני בשנות ה 50) . ההרכב מחובר לגמרי לברק אלנקווה וגחמותיו (במיוחד חרמוני וכהן) וההבנה העיוורת ביניהם היא חלק ניכר באפקטיביות של ההופעה כשבקטע האחרון לוקח חיים כהן תפקיד ווקלי מפתיע.

מעבר לכל החיוכים והתזזתיות מה ששקע בי לאחר מכן היא דווקא הרגשה מינורית, עגמומית משהו הקשורה אולי למהות של כל השירים וברק אלנקווה עצמו. אין כאן משהו נגיש קל להבנה אלא דרך להתמודד עם חיים פנימיים כפולים, מכופלים, עתירי מבוכים ולהציג אותם בדרכים אנושיות מאד.

(ההופעה היתה בתחילת יולי בקפה ביאליק)

האזנה, קניה והורדה של שני אלבומיו של ברק אלנקווה והגטו סווינגרס.

מודעות פרסומת

תגים:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: