Archive for the ‘עשרה שצריך’ Category

‘עשרה אלבומים +’ של Kevin Coyne ואוסף להורדה . .

7 במאי 2010


(הפורמט נלקח מאתר 'השרת העיוור' ואולי המילים כאן יעלו שם בקרוב)

( בסוף הפוסט יש לינק להורדת האוסף )

מ 1969 עד מותו בגיל שישים ב 2004. Kevin Coyne היה ונותר אחד מאמני הרוק והבלוז-רוק המיוחדים, והאמיתיים שעברו במנהרת הרוק מאז תקומתה.Kevin Coyne
למרות שהיה אחד האמנים הראשונים שהוחתמו ב"וירג'ין רקורדס" האגדית באנגליה בשנות ה-70, Kevin Coyne  היה תמיד אומן שולי ונסתר, כזה שאמנים אחרים מדברים בשבחו על השפעתו הרבה עליהם, אולם הוא נשאר בצללים – כמו רבים ממושאי שיריו : החלכאים, המקופחים, שבורי האהבה, חולי הנפש ומעוותי הגוף. בקול עם דיקציה אינטונציה ועוצמות לא שגרתיים משולבים במילים ולחנים עמוסים, מחאתיים, שבורים, אם כי באופן מוזר עמוסי תקוה לעיתים – פרס Coyne  לאורך יותר מ 40 אלבומים את משנתו הכה אנושית ,צנועה, הומוריסטית וכואבת היורדת לתהומות הנפש הדת והחברה – מקומות ש Coyne   עצמו היה בחלק מחייו.
בנערותו ובחרותו החל Coyne את דרכו בלימודי אמנות וציור דווקא (דבר שעסק בו עד מותו בנוסף למוזיקה. הוא צייר ועיצב כמעט את כל עטיפות אלבומיו בדמויות גרוטסקיות וצבעוניות)  במקביל להקמת להקת Siren  שניגנה בלוז רוק בסיסי שהיה אהוב על Coyne. לאחר אלבום בכורה ב "דנדלאון" של ג'ון פיל הגיעו 8 שנות וירג'ין שם הוציא Coyne  אלבומים מופתיים שהחלו ברוק-בלוז-פולק והגיעו עד אוונגרד מוטרד ואפלולי לתוך תקופה קשה גם בחייו של Coyne. מאמצע שנות ה-80 התגורר ויצר Kevin Coyne בגרמניה שם ניקה עצמו מבעיות אלכוהול, התמסד לחיי משפחה ובעקביות המשיך להוציא אלבומים, אם כי אלה נחשבים (בצדק) לפחות טובים שלו ולכן נעדרים מהרשימה. מסוף שנות התשעים עד מותו Coyne המציא את עצמו מחדש בהוצאת אלבומים מגוונים, מקוריים בסאונד עם שיתופי פעולה רבים.
בתחילת 2010 אחרי עיכוב של שנים יצאה אנתולוגיה בת ארבעה דיסקים בשם 'I Want My Crown ' המכילה אוסף מאלבומיו מתקופת וירג'ין, קטעים שמופיעים לראשונה על CD וגם אלבום הופעה.

10 אלבומים שצריך

case.jpg Kevin Coyne | Case History – 1972
אלבום הסולו הראשון של Coyne  אחרי תקופת Siren יצא גם בלייבל של ג'ון פיל האגדי. עם גיטרה אקוסטית בלבד וקול נדיר יוצר Coyne  אלבום בלוז פסיכדלי הנע בין כאב קיומי לאוטופיה חלומית. האלבום הוא אחד מפסגות היצירה של Coyne כשכבר כאן באה לביטוי מילולי עבודתו כאח בבית חולים לחולי נפש שנים קודם. הקטע הנועל את האלבום (בהוצאת ה CD  יש עוד שני קטעים) 'Sand All Yellow' הוא בלדת דיאלוג מצמררת בין מנתח לאחות מעל ראשה של חולה גוססת ובו בניגוד לשאר השירים יש חשמלית ופסנתר.
marj.jpg Kevin Coyne |  Marjory Razorblade – 1973
האלבום הראשון ש Coyne  הוציא בוירג'ין הוא בעצם הידוע והמזוהה ביותר שלו עד היום כשבמקור יצא כתקליט כפול. בלוז-רוק אקוסטי ברובו עם תספורת קוצנית לכל מיני כיוונים ששנים אח"כ יוגדרו כ פרה-פאנק, לאו דוקא בסגנון המוזיקלי הישיר אלא באופן בו Coyne מתחכך עם השוליים החברתיים והנפשיים בנושאי שיריו, כמו גם צורת השירה הייחודית. עם כל ההשפעות המסורתיות האלבום נשמע מקורי ורענן בשל החתרנות והמחאה השורה בו והאופן התאטרלי והגאוני ש Coyne מחבר בין מילים לחן וביצוע (וזה נכון לרב אלבומיו).
blame.JPG Kevin Coyne | Blame it on The Night – 1974
באלבום הזה קיימת אריגה בין שירי בלוז-רוק-פולק רועשים וסוחפים לבין קטעים שקטים ומופנמים שהם דווקא מהווים את העניין המיוחד כאן. בעיבודי  מיתרי גיטרות ייחודיים וסילסולי קול מכשפים של Coyne  עם הגייה והטעמת מילים בין לחישה למבטא בריטי כבד מפיק האיש שיאים בשירים כמו : 'Sign of the Times', 'Light up Your Little Light' ושיר הנושא. האלבום לא יצא עד עתה בדיסק אלא רק קטעים ממנו.
heart.jpg Kevin Coyne | Heartburn – 1976
זוהי כנראה אסופת השירים הנגישה ביותר ש Coyne הקליט. הבלוז כאן נינוח ומשלב מקצבים שנוגעים אפילו ברגאיי ולטיניות שקורים כאן בזרימה טבעית, כמעט כמו גל רגוע לכיוון החוף. הגלים הסוערים כמובן גם הם כאן אך במזג אוויר שמשי ונוח ומרככים את המילים הדוקרות לעיתים. נקודה מעניינת באלבום הזה היא התעסקות בהורים בשלושה קטעים ואזכורי משפחה נוספים בהתעסקות צינית, פצועה וגם מלאת חמלה בה בעת. Coyne תמיד איגד סביבו נגנים משובחים ומפתיעים ובאלבום זה יצויינו Zoot Monay  ו אנדי סאמרס טרום פוליס.
teddy.jpg Kevin Coyne | Millionaires and Teddy Bears – 1979
הראשון מבין שני אלבומים ש Coyne הוציא ב 1979 (גם השני ברשימה) במרכז שנים פוריות במיוחד הן מבחינת כמות ההקלטות והן מבחינה יצירתית מקורית. האלבום נמצא על התפר בין Coyne המוקדם והקלסי לבין האלבומים שיבואו אחריו שהיו יותר ניסיוניים וקשים. האלבום לכן לא אחיד וזהו גם יתרונו – כמו הדואליות בשמו לצד בלדות מינוריות, יש כאן נביחות יללות ונשיכות כשקולו של Coyne נשמע שבור יותר כמראה לחייו כפי שמתבטא בקטעים : תסכול וחמלה מעורבבים, מבט ציני על תעשית המוזיקה וגם שירי נשים ש "צד ב" באלבום, רובו סביבן.
babble.jpg Kevin Coyne & Dagmar Krause | Babble – 1979
אלבום מופתי שנעשה עם דגמר קראוס מ Henry Cow  ו  Slap Happy. מוזיקה לאוהבים בודדים היה שמו המשני והוא דואט תאטרלי  חשוף ומדמם בין בני זוג ביזארים משהו. הקולות הייחודיים של Coyne ו קראוס מסתרגים כאן ליצירת אלבום רגיש ופסיכי עמוס טקסטים העטופים במוזיקה קמרית או רועשת ורוחשת. רב הקטעים כאן מתוחים כקפיץ, דרמטיים ורחוקים מכל קלישאה אפשרית של דואט. ההופעות המעטות שליוו את צאתו התקימו כדיאלוג מעל שולחן מטבח, בליווי מינורי של שתי גיטרות.
burst.jpg Kevin Coyne | Bursting Bubbles – 1980
אלבום קודר שהוקלט בזמן קצר המבוסס בעיקר על אילתורי אולפן חיים בין הטקסטים של Coyne להרכב שאיתו. יש כאן שבירות של  המתכונות המוכרות של שיר נכון לתקופה, עם דיקלומי מילים, חריכות מוזיקליות , כאב ותשוקה בין התפרצות להפנמה. בגלל האופי המאולתר חלקית והמקום הרב אותו נותן Coyne  למוזיקאים שאיתו, לחלק מהקטעים יש סאונד ג'אזי מלוכלך ולא רגיל אם כי עדיין נגיש. קטעים בולטים כאן הם 'Dark Dance Hall' ו 'Golden Days'.
point.jpg Kevin Coyne | Pointing the Finger – 1981
זהו האלבום הראשון ש coyne  הקליט אחרי שנות וירג'ין בלייבל "Cherry Red" שהיה עוגן ידידותי למוזיקת שוליים בבריטניה באותם שנים, ונעשה בתקופה קשה בחייו כפי שהיה גם בשני האלבומים האחרונים ב וירג'ין. לעומת הקאוס היחסי באלבום הקודם, הצליל כאן מגובש ומגובה בהרכב מצויין מלווה. ולמרות ש Coyne נשמע מריר יותר כאן, התשוקה העצומה בקולו נשארת, רק כמו באופן מבוקר יותר. הנושאים כאן יוצאים ברובם מהאישי אל החברתי כאיזון אולי.. כשהתוכן והצליל החד לעיתים מושפעים מתקופת הפוסט פאנק . קטעים בולטים : 'Song of the Womb' ו 'As I Recall' כמו גם שיר הנושא שכולו געגוע  למה שאין – תהילתה של בריטניה.
room.jpg Kevin Coyne | Room Full of Fools – 2000
האלבום האמצעי והמשובח מתוך טרילוגיה (אבחנה אישית) ש Coyne  הוציא בין 1999-2002 וכללה גם את "Sugar Candy Taxi"  ו "Carnival" . אין פה גילויים או המצאות חדשות. Coyne באלבום מאוחר זה עושה את הרוק הבסיסי והדחוס באופן פשוט וטוב ועדיין עם תפניות מפתיעות רבות הנשענות על הוירטואוזיות המדהימה של האיש, ההרכב המלווה (שכלל אגב את בנו), והסגנונות הרבים אותם מצליח Coyne  לאחד לתוך שירים שנשמעים לגמרי שלו – מבלוז עקום ואקוסטי ועד שירי שדונים קברטיים. כמה לאהבה, מסתובב סביב לדת, עיסוק בכשלונות אמיתיים ומדומים וכמובן ה"שוטים" איתם Coyne מרבה להתעסק באלבומיו משך השנים, הם חלק מהנושאים כאן.
underground_200.jpg Kevin Coyne | Underground – 2006
אלבום זה הוקלט במהלך 2004, וחודשיים אחרי סיום ההקלטות נפטר Coyne ממחלת ריאות. למרות עובדה מורבידית זו Coyne  כאן במיטבו – הקטעים מבוססים ברובן על גיטרות סביב קולו החם של Coyne כשיש כאן באופן מקודד מרבית מהסגנונות שהיו באלבומיו הקודמים מהלך השנים מבלדות הרמוניות ועד רוק צפוף וקשה כשחלק מהקטעים דומים לחומרים מתחילת דרכו בלהקת Siren. בולטים באלבום זה קולות הרקע הנשיים הנותנים לו נופך "נשמה לבן" יותר מהרגיל. בולט כאן הקטע 'Time Moves On' הנשמע כמו קינה של Coyne על מותו הקרב. האלבום יצא שנתיים אחרי פטירתו ו  Coyne לא צייר את העטיפה למרות שהשפעתו עליה ניכרת.

עוד…

Kevin Coyne – Dynamite Daze  – 1978. אלבום ישיר, מהיר וסוחף ברובו שנעשה באחד מתקופות השנים הכי יפות במוזיקה – הפאנק, והוא מושפע ממנו כפי ש Coyne  עצמו יצר לעיתים פרה-פאנק בחלק מאלבומיו המוקדמים יותר. גם בקטעים המינוריים יש חדות צלולה ועצובה הנשמעת כמו קינה המתחבאת בשיר פופ.

Kevin Coyne – Sanity Stomp  – 1980. גם זה במקור יצא כאלבום כפול. החלק הראשון מורכב משירים רבי עוצמה המשיקים לפופ, בעוד החלק השני אפלולי וניסיוני כיאה להתמוטטות העצבים ש Coyne חווה במהלכו. רוברט וויאט מנגן בחלק זה קלידים.

Kevin Coyne – Politicz  – 1982. האלבום השני בלייבל Cherry Red הוא מינימליסטי ודוקר. יש כאן רק אקוסטית וסינטיסייזר עוטפים תמלילי מחאה ישירים כלפי דת, תיעוש ו..יפן.

Kevin Coyne – Legless in Manila  – 1984. אלבום "קטן" באופי ומוזר מעט שנעשה עם הרכב מינימלי כשהגיטריסט היחיד הוא Coyne עצמו. אלבום זה יצא בלייבל פרטי שלו (היחיד) והוא התקליט הבריטי האחרון שלו, לפני המעבר לגרמניה.

Kevin Coyne & Brendan Crocker – Life is Almost Wonderfull  – 2002. אלבום רשמי שיצא ב חמש מאות עותקים, בליווי נגן אקוסטית נהדר. סיפורים קטנים של Coyne על אינטימיות וקרבה, כמו גם החוסר שלה.

===

Strange Tunes in My Head הוא אוסף שערכתי מרב האלבומים שהוזכרו כאן וגם מכאלה שלא. לאו דווקא הקטעים המוחצניים שלו או אלה שיהיה נוח להכיר. 61 דקות – 109 מגה ביט. להורדה כאן או בקליק על העטיפה מטה.

הקטעים :

1. I Wander (Live Rough 1983) 0:34
2. Sign of the Times (Blame it on the Night  1974) 5:17
3. Song of the Womb (Pointing the Finger 1982) 2:27
4.   Good Boy (Marjory Razorblade 1973) 2:35
5.   Room Full of Fools (Room Full of Fools 2000) 4:03
6. Need Somebody (Case History 1972) 4:10
7. Sweetheart (Babble; With Dagmar Kraus 1979) 2:58
8. Tell the Truth (Politicz 1981) 3:59
9. Little Miss Dynamite (Tough and Sweet 1993) 2:36
10. I'm All Aching (Siren – Strange Locomotion 1971) 2:57
11. Rivers of Blood (Peel Sessions 1978 ) 3:07
12. When (Sanity Stomp 1980) 2:23
13. Sand All Yellow (Case History 1972) 5:40
14. Dark Dance Hall (Bursting Bubbles 1980) 2:25
15. Pass Me the Memories (Life is Almost Wonderfull,W Brendan Croker 1:50
16. Daddy (Heartburn 1976)
4:10
17. Party Party Party (Carnival 2002) 3:24
18. Time Moves On (Underground 2006) 2:50
19. The World is Full of Fools (Millionaires and Teddy Bears 1979) 3:12
20. Dance of the Bourgeoisie (Dynamite Daze 1978 ) 1:56

cover.JPG

מודעות פרסומת

פסקולים – ‘עשרה שצריך’

1 בינואר 2009


הרשימה הזו תהיה לא רק על מוזיקה, אלא גם על קולנוע וסרטים. מוזיקה מסרטים אהובים נחרטת בתודעה כמעט כמו הסרט עצמו.. שימון מעברים, התניה, ריכוך, חידוד, מתח, פעולה, חידה, קיטש ופתרון הם רק פרמטרים חלקיים, כמובן, בהקשר של השפעת מוזיקה. אפקט מיוחד וריאליסטי יש לסרטים נעדרי מוזיקה בכלל, או כאשר היא מבליחה לשניות בודדות.
הרשימה כאן מתמקדת בעיקר בפסקולים שנכתבו במיוחד לסרטים, כלומר לא בשירים או לחנים שאחרי כתיבתם אומצו לסרט.
הנסיון כאן היה לקחת פסקולים מתוך איזשהו שיא בנקודת החיבור בין במאים ומלחינים שעבדו בשיתוף פעולה קרוב לאורך טווח שנים רחב, או במספר גדול של סרטים משותפים. לעיתים החיבור נבע מהתעסקות בז'אנר קולנועי מסוים, ולעיתים כתוצאה מחיבור מהותי המבוסס על הכרות והבנה בין הבמאי למלחין. הסרטים ברשימה מתפרסים על פני יותר מארבעים שנים ומכילים כמה אבני דרך קולנועיות (גם אם לא ידועות) וגם מסרטים עלומים יותר באופן יחסי. ישנם גם קישורים לצפייה בחלק מהסרטים, שיכללו קטעים (כמעט ללא ספוילרים) עם המוזיקה המדוברת.


10 פסקולים :

Vertigo Vertigo (ורטיגו) | Bernard Hermann -1958
מוזיקה: Bernard Hermann. במאי: Alfred Hitchcock. שחקנים ראשיים: Kim Novak, James Stewart. עלילה בשורה – בלש בדימוס מנסה להתגבר על טראומת עבר. ברנרד הרמן הלחין מוזיקה לעשרות פסקולים, כשחלק מהבולטים שבהם היה לסרטיו של היצ'קוק. בסרט 'ורטיגו' החיבור בין השיא הקולנועי לפסקול מושלם. לצד שימוש בגימיקים מוכרים ליצירת מתח (שנות ה-50, כן?), הרמן שוזר בפסקול מוזיקה מינורית ומתוחה, המהווה ליווי לתמונות חלום, לארועים שקרו או לא ולסערת נפש. הדואליות , הרגישות, הדמיון והיכולת של הרמן להלחין מוזיקה רומנטית ורבת יופי לצד לחנים עמוסי כלי נשיפה דרמטיים, וכן ההתאמה המושלמת בין התמונה לצליל, הרימו את הסרט הזה מהגדרה של 'מצוין' ל'גאוני'. כאן ניתן לראות את כותרות הפתיחה.
Hiroshima Mon Amour (הירושימה אהובתי) | Giovanni Fusco -1959
מוזיקה: Giovanni Fusco. במאי: Alain Resnais. שחקנים ראשיים: Emmanuelle Riva, Eiji Okada. עלילה בשורה – צרפתייה ויפני בפרשת אהבים קצרה בהירושימה, מספר שנים אחרי פצצת האטום. הסרט המבוסס של ספרה של מרגרט דיראס, מהווה ציון דרך חשוב בתולדות הקולנוע. השפה החזותית החלוצית שלו אז, מיקמה אותו כאחד הראשונים בסרטי ה'גל החדש הצרפתי'. הפסקול לעומת זאת, הוא פנינה עדינה ונדירה במיוחד. האלבום הוא בעצם EP שיצא בשנת 1959 ומכיל חלק מהקטעים, כשמאז הפסקול לא יצא מעולם בפורמט מלא, אלא רק בקטעים בודדים שהופיעו באוספים שונים ומעטים. המוזיקה עדינה, מצמררת, מלאת רגישות ,מסתורין ומינימליסטיות, ומלווה תמונות תיעודיות קשות בסרט, אך כמו נשארת במידה מסוימת מחוץ להם, ובכך האפקט שלה מוגבר. הסרט עוסק בזיכרון מתעתע של אירועים מהעבר והמוזיקה החידתית דומה למלאך מלווה ואינה פותרת דבר בסרט עצמו. הקשר בין פוסקו לרנה נמשך גם לאורך שנות ה-60 . כאן ניתן לראות את תחילת הסרט . וכאן אפילו הפסקול המלא.
Il Conformista (הקונפורמיסט) | Georges Delerue -1970
מוזיקה: Georges Delerue. במאי: Bernardo Bertulucci. שחקנים: Jean-Louis Trintignant, Stefania Sandrelli. עלילה בשורה – צמיחתו של פשיסט חסר אופי באיטליה. הקונפורמיסט הוא סרט עם מסר פוליטי חריף, שסגנונית הוא חגיגה חושית המורכבת מהבימוי של ברטולוצ'י, הצילום המהמם של ויטוריו סטוררו והמוזיקה הנהדרת של דֶלֶרו . הסרט עשיר בגוונים סתווים רומנטיים, לעיתים דרמטיים, כשהמוזיקה משלימה את התמונה ברכות נוסטלגית. המעטפת, כאמור, מהווה משענת לסיפור קשה ולקשרים עמוקים בין פאשיזם לנפש. הבמאי והמלחין הגיעו במסטרפיס הזה לשיא אותו הם התקשו לשחזר מאז. קדימון.
Clockwork Orange The Clockwork Orange (התפוז המכני) | Wendy Carlos -1971
מוזיקה: Wendy Carlos, במאי: Stanley Kubrick, שחקנים: Malcolm McDowell, Patrick Magee. עלילה בשורה – בחור צעיר, אלים, מעריץ של בטהובן, עובר טיפול נסיוני לדיכוי האלימות שבו. עטיפת האלבום מימין אינה עטיפת הפסקול המקורי, אלא הפסקול המלא שיצא מספר חדשים אחריו המכיל גרסאות מלאות של קטעים שהופיעו חלקית בסרט, בנוסף לכאלה שנחתכו בעריכה. בתוך התמונות האלימות והמאד אסתטיות בסרט משולבים מוזיקה קלאסית, מוזיקה קלאסית בעיבוד אלקטרוני (בטהובן, רוסיני ופרסל), כמו גם קטעים מקוריים ומוזרים שהתאימו לחדשנות של הסרט אז. קרלוס (אז הוא היה וולטר וכיום וונדי) היה מחלוצי השימוש בווקודר, כשחלק גדול מהקטעים המסונתזים בסרט עוברים דרך הפילטר הזה. הרוח האכזרית ,העתידנית והחדה בסרט קיבלה נפח מלודי ומאיים גם יחד. שקשה לתאר את הסרט ללא הפסקול הזה. זה מסוג הסרטים שהלינק בין הסרט לפסקול בלתי ניתן להפרדה. קטע הנושא בכותרות הפתיחה.
The Tenant (הדייר) | Philippe Sarde -1976
מוזיקה: Philippe Sarde, במאי: Roman Polanski , שחקנים: Roman Polanski, Isabelle Adjani. עלילה בשורה – מהגר פולני מוזר ומופנם שוכר בפריז דירה ישנה, שהדיירת הקודמת בה ניסתה להתאבד. סרטו המצמרר של רומן פולנסקי הוא סרט אימה מהסוג התת עורי – זה עם העלילה המינורית והנפשית ללא גימיקים או דם. פיליפ סארד הוא סוג של קבלן שהלחין (עד היום ) מאות פסקולים. בשנות ה-70 עיקר יצירתו הייתה עם במאים צרפתיים, או כאלה שביימו בצרפת כמו ב"דייר". למרות שזו רק ה"עבודה" שלו, בדייר יש שאר רוח וחסד מוזיקלי מיוחד, שנבע מהעיתוי והקשר בין סארד לפולנסקי ולסרט. המוזיקה כתובה ברגישות מתוחה-מלטפת הנותנת מקום לתמונות ומדביקה אותם אקוסטית ותחושתית. אחד הכלים הראויים לציון כאן הוא הגלאס הרמוניקה שהצליל הרך, החלומי והגבוה שלה היה בשימוש ניכר בפסקול, כמו גם ההקשרים המיסטיים יותר לזכוכית בסרט. כאן אפשר לראות את כותרות הפתיחה שצולמו בשוט יפהפה אחד, לרקע נעימת הנושא. (ב CD יש גם את פסקול סרטו של פולנסקי 'טס' ).
Nosferatu (נוספרטו) | Popol Vuh -1979
מוזיקה: Popol Vuh, במאי: Werner Herzog, שחקנים: Isabelle Adjani, Klaus Kinski. עלילה בשורה – עיבוד מחודש של הרצוג לסרט גרמני אילם משנת 1922 המבוסס על הספר 'דרקולה הערפד'. הקשר בין Popol Vuh לוורנר הרצוג היה עמוק וארוך, והוא תפרס על חמישה סרטים בין השנים 1972-1987. המשיכה של הרצוג לתרבויות עתיקות ונטושות, כמו גם לדמויות שוליים במצבים קיצוניים, מצאה התאמה מושלמת בהרכב הגרמני שכמו שמו (ספר המאיה האינדיאני), הושפע עמוקות גם מתרבויות ממזרח אסיה בנוסף להשפעות מבית של קראוטרוק, אמביאנט ומוזיקה קלאסית. 'נוספרטו' הוא הסרט האירופאי מבין שיתופי הפעולה של הרצוג ופופול וה. הסרט והמוזיקה איטיים, מסוגננים, קודרים ברכות, על גבול התמימות אפילו. Popol Vuh צובעים פסקול מלודי, מסתורי, מונוטוני, מלא הוד, גותיות ויופי. כותרות הפתיחה של הסרט.
Kaos (קאוס) | Nicola Piovani -1984
מוזיקה: Nicola Piovani, במאים: Paulo & Vitorio Taviani, שחקנים: Franco Franchi, Margarita Lozano. עלילה בשורה – חמישה סיפורים סיציליאנים במאה ה-19, על פי סיפוריו של לואיג'י פירנדלו. לעיתים נדמה כי כמעט כל מוזיקה שהיתה מלווה את הסרט המופתי והחד-פעמי הזה היתה נשמעת ייחודית ומוצלחת, אבל זו כמובן טעות. המוזיקה כאן מושלמת עבור הסרט, המורכב מחמישה אפיזודות שונות על חיי הכפריים בסיציליה. כמו הסיפורים, גם המוזיקה שורשית, צבעונית, אדמתית, רוחנית, מיסטית, מרגשת… לעיתים משתפכת בדרמטיות, ולעיתים רומזת, מסתירה ומרפרפת. אמנות וגאוניות צרופה. הסגנון הוא בין קלאסי לאתני-צועני משהו ברוח הסרט. קטע מהאפיזודה השלישית – הכד (ספוילר !). כאן קטע נוסף מסוף הסרט שבסופו סצינה ומוזיקה (מקורית + מוצרט) מהיפים שיש.
Tokyo Ga (טוקיו גה) | Laurent Petitgand -1985
מוזיקה: Laurent Petitgand. במאי: Wim Wenders . עלילה בשורה – סרט תעודה. הבמאי וונדרס מתחקה אחר טוקיו כפי שנראתה בסרטיו של הבמאי היפני יאסוז'ירו אוזו. המוזיקה לסרטו המלבב והכה אנושי של וים ונדרס היא מכלול צלילים וסאונדים, שקשה לאתר בה מלודיה ברורה. יש כאן שיטוט עדין של כלי נשיפה, לייט ג'אז (אבל לא ממש, בעצם), אמביאנט המערב כלי הקשה, נקישות ואווירה בכמויות. המוזיקה "חסרת זהות" ממשית לכאורה וכמו לא מורגשת, נותנת מקום לתמונות ולהתרחשות. אולם גם הסרט, עם הקצב הפנימי שלו, נותן מקום למוזיקה, גם אם זו נשמעת ברקע או מקוטעת – הסקרנות והמאמץ שהיא תובעת, ואם מתרכזים גם בה – שווה. וונדרס ו- Petitgand המשיכו מאז לעבוד יחד על סרטים רבים נוספים. הפסקול נכון להיום די נדיר באופן יחסי והוא מופיע באלבום שיצא ב-1989, יחד עם פסקול סרט תיעודי נוסף של וונדרס, "מחברת על ערים ובגדים". קטע מהסרט.
Exotica Exotica (אקזוטיקה) | Michael Danna -1994
מוזיקה:Michael Danna , במאי: Atom Egoyan, שחקנים: Mia Kirshner, Bruce Greenwood. עלילה בשורה – סיפורים שונים נפתחים ומתחברים בעלילה מורכבת ונפשית. אגויאן הוא במאי ממוצא ארמני שנולד במצרים וחי את רוב חייו בקנדה. התמהיל המורכב הזה משתקף גם בסרטיו מלאי החידה, כשהסיפורים בסרטיו מתגלים ומתקלפים לאט, עם מעברים מטשטשים בין עבר להווה, כשהמניעים של גיבוריו נמצאים אי שם מאחור, מדממים ופגיעים. Michael Danna הלחין את רוב סרטיו של אגויאן עד היום, ו'אקזוטיקה' מהווה את אחד השיאים. המוזיקה, כמו מוצאו של הבמאי וכמתבקש משם הסרט (שמו של מועדון לילה) , מורכבת מאתניות מצועפת, קלידים חלומיים, ניו אייג' עקום ומתח הרמוני שנבנה בעדינות סביב הסגנונות השונים. קטע קצר מהסרט.
לנגד עיניים מערביות לנגד עיניים מערביות | ברי סחרוף -1996
מוזיקה: ברי סחרוף, במאי: יוסף פיצ'חדזה, שחקנים: אייל שכטר, כרמל בטו. עלילה בשורה – חיפוש בנגב אחר אסיר בטחוני ומבוגר שברח מהכלא, ע"י בנו ואנשי מוסד מוזרים. ברי והפסקולים. הפסקול הישראלי בעשרה. במקביל להתנהלותו של הרוזן (סולטן) ברוק המקומי, הלחין סחרוף גם מספר פסקולים לסרטים (טובים !) ישראליים. 'לנגד עיניים מערביות', סרטו המקסים ודל התקציב של יוסף פיצ'חדזה, מצליח להעביר תחושת בדידות גדולה ואובדן באמצעות סיפור מסע כאילו בלשי (הוא לא) בנגב. ברגישותו, סחרוף מתחבר לנושא ולנופים, ומבלי לוותר על החספוס האפייני , הוא מלחין ומנגן קטעי חשמלית, קלידים ואפקטים, המכילים אווירה, דמיון ומרחב. הקטעים משתלבים באופן מושלם בסרט, וממש ניתן לחוש במוזיקה את התמונות בסרט, ולהיפך. בחלק קטן מהפסקול הקצר הזה משתתף גם רונן שפירא. בהיעדר קטע ברשת מהסרט, את הקליפ רעש לבן (שאומץ לסרט) ניתן לראות כקדימון שאינו מייצג דווקא.

עוד…

La Guerre Est Finie -1966.: (המלחמה נגמרה). Giovanni Fusco – מלחין פסקול מונוטוני, מלנכולי ונוגה לפסיכודרמה של אלן רנה.

Aguirre, The Wrath of God -1972: שלוב הפעולה הראשון והאגדי בין וורנר הרצוג ל-Popol Vuh . הפסקול מאפיל לגמרי על הסרט המגלומני.

Paris, Texas -1984 : אוביקטיביות בואי. Ry Cooder מלחין בגיטרות סלייד את המרחבים האינסופיים בסרטו של וים וונדרס.

Faraway, So Close.-1993 (כה רחוק, כה קרוב): הפסקול של סרט ההמשך הלא מוערך דיו ל'מלאכים בשמי ברלין' של וונדרס, מורכב בחציו מקטעי רוק שאומצו לסרט, כמו אלה של לו ריד, ניק קייב, לורי אנדרסון ועוד, ובחציו השני מקטעים מקוריים ממגדל השן של Laurent Petitgand.

Made in Israel -1999: סרטו החותך, האמיץ, והמחוספס של ארי פולמן שחוץ ממני ועוד חמישה, אף אחד לא ראה כשיצא, זוכה לפסקול משובח ותואם של ברי סחרוף ואחרים.

Bardo Hotel. 2006 : פסקול של Tuxedomoon לסרט כנראה דימיוני… חלום, משחקי מילים ,תמונות סטילס וצלילים. תמונות נעות בראש בלבד.

פרד פרית’ – ‘עשרה שצריך’ – Fred Frith

27 באוגוסט 2008


לכתוב דיסקוגרפיה מלאה של של פרד פרית' (Fred Frith) היא משימה לא פשוטה. מ-1968, האיש מעורב בלא פחות ממאות אלבומים – הרכבים בהם היה פעיל כמוHenry Cow', 'Art Bears', 'Material'  'Massacre' ועוד, הרכבים רגעיים להופעות או להקלטותFred Frith מאולתרות (פרית' יכול להיות חלק מצמד, שלישייה, רביעייה, חמישייה… ) ואלבומי הסולו שנעים על טווח רחב – מאלתור מוחלט, דרך "שירים", רוק "בסיסי", רוק דיסטורשני, פסי-קול לסרטים, מוזיקה לבלט ומחול, הלחנת מוזיקה להרכבי נגזרות ג'אז והרכבי מוזיקה קלאסית מודרנית. כמו כן פרית' ניגן במספר עצום של אלבומים, כמו עם רוברט ווייאט (גם ב – "Rock Bottom" ) , בריאן אינו, רזידנטס, אקסק מבול (מרק הולנדר), ג'ון זורן, ואלה חלק קטן מהשמות המוכרים יותר.
'אוונגרד', למרות פלצנותה, היא המילה המיטיבה לתאר את פרית', שמתח את המוזיקה שהוא יוצר והכלים בהם הוא מנגן אל מעבר לגבולות. כמעט בכל הקלטה של פרית' יש את הניסיון, הסבלנות והגילוי של משהו חדש. כמולטי אינסטרומנטליסט, מנגן פרית' בגיטרות שונות (עליהן הוא מרכיב גם ברזלים ואפקטים), קלידים, כינור, בס, גומיות, אפקטים, חוטים, ברזלים, קול אנושי, ובעצם כל דבר שיכול להפיק צליל.
הפתיחות של פרית' עצומה. הוא יכול להשתלב עם מוזיקאי פולק, רוק, אוונגרד, מוזיקה קלאסית, ג'אז ומה לא. הרבה מההקלטות בהן הוא מעורב הן שיתופי פעולה. הפתיחות שלו לאנשים יחד עם הקשבה לצלילים הכי קטנים שישנם כמו צלילי טבע ורעשי רחוב, ורעשים בכלל, יוצרת חיבורים חד פעמיים לעיתים בין פרית' למוזיקאים מתחומים שונים, כשכמעט תמיד פרית' לוקח את החיבור למקום נסתר מהאוזן עד אותו רגע.
"מוזיקת המקרה" הוא לא רק ספר, אלא הגדרה שיכולה לתאר חלק מהמניעים של האיש. פרית' יכול להיכנס לאולפן או להופעה לבד או עם שותפים, בלי שום הכנה כמעט למה הולך לקרות. האלתור שיוצא מתוך המפגש יכול לנוע בין אוונגרד קשה ובלתי נגיש עד להרמוניה "סטנדרטית" ונדירה.
פרית' הוא חוקר צליל וככזה, חלק מהתקליטים בהם הוא מעורב יכולים להישמע כניסיון אינטלקטואלי לחדש – ולעיתים רחוקות זה אף נכון, אך גם באלה יימצאו הרגעים בהם יהיה צליל, או קטע שיעביר צמרמורת וייתן לכל המוזיקה השכלתנית לכאורה שהייתה משמעות אחרת לגמרי.
פרית' כיום פעיל ביותר, מקליט, מלחין, מופיע ובהשכלתו ועיסוקו הוא גם פרופסור להלחנה בקולג' בקליפורניה. אלבומי הסולו של פרית' יוצאים בשנים האחרונות לאיטם בהדפסות מחודשות בלייבל הפרטי שלו 'Fred Records' שהוא נגזרת של ReR (Recommended Records האגדית) וזוכים למאסטר מחודש, כמו גם לעטיפות חדשות ומרהיבות (לטעמי) של אמן גרמני בשם Tomas Kurth.
הרשימה כאן היא אישית כמובן, ומורכבת בעיקר מאלבומי הסולו של פרית', או באלה שהוא המלחין בהם, שם הוא היוצר הבלעדי, וגם מכאלה שפרית' הוא חצי מצמד, ולכן אלבומים של הרכבים בהם היה נעדרים מהרשימה.


10 אלבומים שצריך

Guitar Solos Guitar Solos – Fred Frith. 1974
אלבום הסולו הראשון של פרית', הוא אמביינט חריג ומאולתר שנחשב חלוצי ובולט כשיצא. מבחינה טכנית, יש כאן נגינה בגיטרות עליהן הולבשו מתכות ואפקטים כדי ליצור צלילים אחרים. כמעט כל מה שמופיע בתקליט לא עבר עבוד נוסף באולפן. פרית' משחק עם צלילים, תתי צלילים, צללי שמע, ותת הכרה של גיטרות. זה מעט מזכיר את הנסיונות של בריאן אינו ורוברט פריפ באלבומים המשותפים שלהם, אבל רק מעט. לא לכל אוזן ורגש.
Speechless Speechless – Fred Frith. 1981
אלבום הסולו השלישי של פרית' (והשני ב-Ralph Records של הרזידנטס) הוא אינסטרומנטלי שחלקו הראשון מורכב ברובו ממנגינות "נחמדות" ופולקיות ומשולבים בהן רעשים, הקלטות חוץ ואוונגרד נינוח. הסימביוזה עם הרזידנטס בולטת, כשחלק מהקטעים נשמעים כמו קומיקס מעוות. החלק השני של האלבום רוקי ונוקשה יותר מעצם היות הנגנים שם חברי Massacre, הלהקה בה היה פרית' באותה תקופה. למרות החלוקה, האלבום נשמע מגובש, מלא בניסיונות מחויכים ומעניינים , ועשיר ברעיונות מוזיקליים. לא בדיוק מנגינות שניתן לפזם במקלחת, אבל בהרבה מקומות אחרים.
Friends & Enemies Friends and Enemies –  Fred Frith & Henry Kaiser. 1979-1999
הארדקור פרד. האלבום הכפול הזה מכיל הקלטות של פרית' יחד עם דוכס גיטרה אחר – הנרי קייזר. הוא כולל שני תקליטים במקור עם שמות משעשעים שיצאו ב-1979 ("With Friends Like These…" ) ו-1983 ("…Who Need Enemies" ) , הקלטות מהופעות ב-1984 וגם בונוסים של הקלטות אולפן מ-1999. השילוב של החומרים מהתקופות השונות יוצר כאן אוונגרד מרתק ומגוון ומדגיש את היכולת הטכנית של השניים . פרית' וקייזר מנגנים בכל הכלים הכוללים גיטרות, מכונות תופים, כלי פריטה והקשה. בלוז, קוואקים, סקוואקים, נקודות, רעשים, הרמוניה, שחור, לבן, רוק, המצאה, שברים, איחוי, WTF, עזאזל, עצבים, החלמה… מפגש של שני מאסטרים.
Step Across the Border Step Across the Border – Fred Frith. 1990
למי שלא מכיר את פרית,' זהו אלבום נפלא להתחיל את ההיכרות. האלבום הוא פס-קול לסרט תיעודי בשחור לבן, נדיר באיכויות קולנועיות ומומלץ, על פרית' (כאן ניתן לראות תשע דקות ראשונות ממנו). האלבום בחלקו הוא אוסף קטעים מהשנים 1980-1990 בעיקר, ובחלקים אחרים שלו יש קטעי מוזיקה ואלתור שלא מופיעים בסרט, קטעים שמופיעים רק כאן וביצועים אחרים לקטעים מהרכבים בהם פרית' היה. מעצם היותו אוסף (חלקי לגמרי), באלבום ובסרט משתתפים דמויות מרכזיות שקשורות לפרית' כג'ון זורן, איבה ביטובה , ביל לאסוול, ועוד רבים. מגוון , שונה , מצחיק , רציני, קליט יחסית. פרד לגמרי.
Quartets Quartets – Fred Frith. 1994
כמו רבים מאלבומיו, גם זה מורכב משתי יצירות. הקשר היחיד (?) ביניהן הוא המספר ארבע. החלק הראשון הוא רביעיית מיתרים מתוחה וברטוקית באופי שפרד הקדיש לאיבה ביטובה, איתה ניגן בסוף שנות השמונים. החלק השני הוא אחד הדברים המרתקים שפרית' הוציא – רביעיית גיטרות חשמליות המנגנת שמונה קטעים תחת הכותרת הייחודית "The as usual dance towards the other flight to what is not" קטעים ניסיוניים, עמוסי יופי, שקט פנימי, סבלנות, ושלוב של חשמליות בצלילים שונים. הדיסק הזה לא מודפס יותר וקשה להשגה. יצירת המיתרים יצאה לפני כמה שנים באלבום אחר של פרית' ("Eleventh Hour" ) בבצוע מחודש של רביעיית ארדיטי.
Middle of the Moment Middle of the Moment – Fred Frith. 1996
פסקול לסרט פילוסופי יפהפה והזוי משהו העוסק בשני מקבילים שונים – שבט הטוארג באפריקה וקבוצת פרינ'ג-קרקס אירופאית . המוזיקה כאן מכילה לא רק קטעים מהסרט אלא גם קטעים שנוצרו בתהליך של היצירה ושלא נכנסו לסרט. פרד משלב כאן באופן מרהיב מוזיקה אמביינטית, רעשי טבע ודיסטורשנים עדינים, לצד קולות משבט הטוארג, קרקס, הקשבה, רגש נדיר ומופלאות מוזיקלית. שבט הטוארג וקבוצת הקרקס (Cirque O) משתתפים גם בנגינה בחלק מהקטעים. מוזיקה וסרט הגות על חיים ומסע בתוך ובחוץ. הפסקול עומד לגמרי בפני עצמו בלי קשר לסרט שמבוים אגב ע"י אותו צמד גרמני שביים את הסרט התיעודי על פרית'.
Traffic Continues Traffic Continues – Fred Frith. 2000
מוזיקה קלאסית מודרנית מעולם לא נשמעה כ"כ טוב כמו כאן. פרית', ששורשיו המוזיקליים נעוצים גם ברוק, מלחין כאן יצירה מורכבת ומרהיבה שניתן לדמיין אותה מבוצעת גם ע"י גיטרות חשמליות (טוב, כמעט). האלבום נחלק לשתי יצירות. הראשונה מורכבת מלחנים של פרית', אך באופן כזה המשאיר מקום לאלתור פתוח הניתן לפירוש… הקטעים דינאמיים, חידתיים, נעים משקט מתוח לזרימה הרמונית לכאורה. יצירת מופת! היצירה השניה מבוססת על קטעי צ'לו של Tom Cora חברו של פרד בהרכב Skeleton Crew שנפטר ב-1998 וגם מוקדשת לו. הקטעים בחלק הזה קודרים ואיטיים יותר, וכיאה לשילוב בין צ'לו (בבסיס) למודרניזם המורבידיות חוגגת. שתי היצירות מנוגנות ע"י Ensemble Modern שהוא הרכב גרמני הכולל 21 מוזיקאים ומבצע מוזיקה חדשנית בעיקר, וגם על-ידי Ikue Mori , Zeena Parkins (שותפיו מהרכבים קודמים) ופרד עצמו.
Freedom in Fragments Freedom in Fragments – Fred Frith. 2002
ארבעה סקסופונים! וואו. פרד הלחין את היצירה הזו במיוחד עבור Rova Saxophone Quartet, והיא מורכבת מקטעים שיחד כמו מרכיבים סיפור. הסיפור מלא בסימני שאלה ולכן נתון לפירוש ואלתור… ומכאן השם. מעבר למבנה, היצירה כאן מתכתבת עם ג'אז מסורתי, ג'אז חדשני, ומשהו שהוא לא ג'אז בכלל. האווירה בחלק מהקטעים מזכירה סרט פילם נואר בשחור לבן, בחלק אחר הפילם נואר מפנה עצמו לדרמה עניינית. כיאה לג'אז וסקסופונים, האורבניות בולטת. המתח , השיחה, הבצוע והשילוב בין הסקספונים של Rova מלוטש ומרשים.
Rivers and Tides Rivers and Tides – Fred Frith. 2003
פסקול לסרט תיעודי על פסל הטבע והנופים Andy Goldsworthy. הסרט מוצף בטבע, עצים, נופים, כחול-ירוק-אפור מים ודבור מדוד כזה.. פרית' הלחין פסקול יפהפה שלא נופל לרגע למלכודות שתמונות טבע עלולות לטמון. משולבים בפסקול קולות מים ורוח מתוך הסרט. ניו אייג' ניסיוני ונדיר.
Sugar Factory The Sugar Factory – Fred Frith & Evelin Glennie. 2007
Evelyn Glennie היא פרקשניסטית חירשת ה"שומעת" צלילים דרך גופה. המפגש הראשון בינה לפרד היה במהלך צילום סרט תעודי מקסים על Glennie שנקרא "Touch the Sound". חלק מהצילומים והנגינה נערכו בגרמניה, במפעל סוכר נטוש עם חלל עצום, ומשם נלקח רב החמר לדיסק הזה (זה אינו הפסקול של הסרט), כשפרית' לאחר מכן ממקסס, עורך חותך ולש את המוזיקה באולפן. האלבום מבוסס על נגינה מאולתרת של שניהם. זהו אלבום מהסוג שאפשר לשמוע בלופ אינסופי, אין פה כמעט מלודיה להיאחז בה – אלא המון אווירה, סאונד ותחושות עוברות במוזיקה. אבל זה גם לא מדויק – יש מלודיה, פנימית, אחרת, עם חוקים משלה, וגם ללא חוקים משלה. פרית' הוא ממש מדען רגש, מוח וצליל ויחד עם התיפוף המשונה של Glennie נוצרת בועת מוזיקה בצורת דיסק מנותקת משיוך וזמן.

עוד…

Fred Frith – Gravity . 1980פולק וריקודים, קרקס וג'אגלינג באזימוט. אחד הנגישים והמוכרים יותר של פרית'.

Fred Frith – Cheap at Half the Price . 1983
אלבום ביתי (4 ערוצים) במתכונת פופית כמעט של שירים קצרים. המיוחד כאן שפרית'שר בקולו בכל הקטעים.

Fred Frith & Francois-Michel Pesenti – Helter Skelter . 1993
אופרת רוק מופרעת אפוקליפטית ומוטרדת.

Fred Frith & Chris Cutler – 2 Gentelmen in Verona . 2000
עטיפה תיירותית מטעה ביותר. האלבום השלישי והמוצלח של
הצמד המתעד הופעה באיטליה.

פיטר האמיל – ‘עשרה שצריך’ – Peter Hammill

13 באוגוסט 2008

פיטר האמיל הוא אוקיינוס עמוק מאד, או גלקסיה עצומת מימדים, או שניהם והרבה יותר.
מזה 40 שנים, מאז 1968, האמיל הוציא יותר מ-50 אלבומים הכוללים אלבומי סולו, אלבומים של Van Der Graaf Generator (שם האמיל כתב והלחין כמעט את כל החומר) אלבומי הופעה, ועוד פרוייקטים צדדיים וניסיוניים. בכולם  החותמת של האמיל היא בלעדית.הוא המפיק, Peter Hammillהמלחין וכותב המילים. והמילים הם חלק חשוב בהבנת האיש.
האמיל שואב את השפעתו מהעבר האנושי, ההיסטוריה של אנגליה, מיתולוגיה, ספרות, עולם מתפורר וכמובן האישי והרגשי, וכולם משולבים בדחיסות-צעקה-הרמוניה בלתי אפשריים לעיתים. חלק מהאלבומים הם יצירות מופת של שפה וצליל משולבים בצורה גאונית ומרשימה. האמיל מייצר עולם פרטי שמגיע למעטים להם הסבלנות לקבל. שיאו של האמיל היה בשנים 1968-1984, בעוצמה ובהספק בלתי רגילים האמיל ניפק אלבומים מדהימים, טוטליים, מורכבים וגאוניים כבר אמרתי.
באופן טבעי רוב הרשימה כאן מורכבת מאלבומים משנים אלה. הרשימה אישית ואני מניח שאחרים המכירים את האמיל היו בוחרים אולי אלבומים אחרים.
מ-1985 עד היום, האמיל ממשיך באדיקות דתית להוציא אלבומים כמעט מדי שנה. אלבומים טובים, חלקם אף מצוינים, אולם חסרים ברובם את אותו חסד וערך מוסף שהיה לפני שנה זו (למרות שכמעט בכל אלבום יימצאו הקטעים המצליחים להתרומם מעל).
כתמלילן, האמיל נשאר משורר נדיר המשלב מילה, משפט, ומשמעות באופן מיוחד מאד.
Heart Attack Music”- הייתה כותרת לראיון שנערך עם האמיל זמן מה אחרי התקף הלב שעבר לפני מספר שנים והיא אולי מתמצתת חלק מסוים בהגדרה של האמנות של האיש.

10 אלבומים שצריך :

Aerosol Grey Machine The Aerosol Grey Machine – Van Der Graaf Generaor. 1968
כאן הכל החל. האלבום הראשון של VDGG יצא כשהאמיל היה בן 20. איטי, משונה, לא אחיד, מלא קסם, רצינות והומור יחד. הלהקה שאף פעם לא היה לה בסיסט (תפקיד אותו מילא הקלידן) כאן באלבום היחיד שלא האמיל הפיק , ומכיל הקלטות ראשונות של ההרכב המלאות במוזרות וכשף, יחד עם הקול הצעיר והבתולי של האמיל. יהלומים מכאן : 'Into a Game', 'Running Back'.
Fools Mate Fool's Mate – Peter Hammill. 1971
אלבום ה"סולו" הראשון על שמו של האמיל. המרכאות מופיעות משום שזה היה בעצם תקליט של VDGG, אך הכישלון המסחרי של האלבומים הראשונים גרם לשינוי השם, למרות שכאמור VDGG זה האמיל עם להקה. כך או כך, זוהי אסופה יפהפיה ושונה ממה שהאמיל עשה לפניו או יעשה אחריו. אוסף שירים קצרים יחסית שהאמיל כתב בהיותו נער. נקי, תמים, מחפש ואפילו אופטימיות מתוקה שורה על חלק מהקטעים. דבר נוסף הוא העושר הכלי והעיבוד ברוב הקטעים, כשמספר גדול של נגנים לקח בו חלק (רוברט פריפ, למשל). קטעים בולטים – 'Vision' הקלאסי, 'Viking', 'Solitude' ו-'I Once Wrote Some Poems' שהוא הקטע הסוגר ומהווה מין יציאה למשהו אחר שמתבטא באלבום הבא.
The Silent Corner and the Empty Stage The Silent Corner and the Empty Stage – Peter Hammill. 1973
אחד הגדולים! זועם ועוצמתי, האמיל מחבר בין גלקסיות לתחום אישי ויוצר אלבום דחוס, מטריד, על אדם שלא מוצא שקט בעולמו (“I Cant live under water…”) . התקליט מכיל שבעה קטעים המסודרים במין אריגה של קטע זועם-קטע שקט. הקטע הפותח 'Modern' הוא אחד מהשיאים ההאמיליים בכלל כמו גם הקטע הסוגר והארוך 'A Louse is not a home' המהווה מסע נשמתי בתוך אדם הכלוא בתוך "ביתו" , ומזכיר מעט בטקסט את 'חזיונות של שומר מגדלור' של VDGG.
In Camera In Camera – Peter Hammill. 1974
המשך לתקליט הקודם. הוא נפתח ב-Fade In איטי וחולמני שלאחד הקטעים השקטים והיפים יותר של האמיל ומכיל את המשפט האלמותי “Time and distance make our love secure”. האמיל מלהטט במילותיו בתוך מוזיקה קאמרית, דיאבולית וניסיונית בתקליט שהוא משיאיו של האמיל ולטעמי גם של מוסיקת רוק בכלל. ביקורת מפורטת ומצוינת בשרת העיוור.
The Quiet Zone, The Pleasure Dome The Quiet Zone, The Pleasure Dome – Van Der Graaf. 1977
אלבום האולפן האחרון של VDG (כאן ה "Generator" ירד עקב שינויי הרכב בלהקה), שונה מכל מה שההרכב עשה לפניו בצורה בולטת. אין כאן סאגות ארוכות ואפלות, אלא קטעים קצרים, קלילים משהו עם הפקה מדויקת כשגם חלק מהנגנים משתתף. האמיל ייצר כאן לחנים מורכבים וקסומים שמתאימים גם לפורמט של "שיר" בהגדרה. הכובד מפנה עצמו לקטעים לא אישיים הנותנים דגש לכלים (כינור חשמלי), ומכיל כמה פנינים של ההרכב כמו 'Lizard Play' ו-'Yellow Fever/Cat's Eye'.
The Future Now The Future Now – Peter Hammill. 1978
האלבום הזה נוצר חדשים ספורים לפני התפרקות VDGG ושורה עליו רוח מהורהרת, מופנמת וקודרת. הוא גם הראשון ב "טרילוגיה השחורה" הכוללת את "PH7" ו- "A Black Box" . עיקר העיסוק כאן הוא בנושאים חברתיים ולא רק מההיבט האישי. ההקלטה ביתית (8 ערוצים) האמיל מנגן כמעט בכל הכלים, כולל מכונת תופים וסינטי פרימיטיבי. אלבום זה הוא גם הראשון בו האמיל חוצה מתחום ה "רוק המתקדם" ל "רוק האלטרנטיבי" (מה שזה לא אומר). חלק מהקטעים הם ניסיון טהור של מלל צליל ורעשים במיוחד בקטעים הסוגרים את האלבום. דחוס, טעון ונדיר.
PH7 PH7 – Peter Hammill. 1979
למרות השם, זהו אלבום הסולו השמיני של האמיל והכותרת היא משחק מילים מטעה וחומצי. האלבום השני ב-"טרילוגיה השחורה" הוא אוסף קטעים לא אחיד רב עוצמה הנע מבלדות שקטות ו"פשוטות" להמנוני זעם ואפלולית.האלבום הוא המשך טבעי ל – "The Future Now", אך הצליל שלו הרבה יותר פתוח, גם בגלל העובדה שהאמיל עבר מבית פרטי לאולפן הקלטות. הקטעים השקטים יכולים להישמע אפילו כשירי פופ רגועים ונינוחים (טוב, אני מגזים). צמד הקטעים הסוגרים את התקליט 'Mr. X' ו-'Faculty X' הם משיאי היצירה ההאמילית לדורותיה – השלוב בין הנושא הדרמטי (האיש האחרון בעולם) הלחן והעיבוד הצפופים, וכמובן ההגשה ההאמילית המבעבעת. דווקא חוסר האחידות והמעברים החדים שבו ממקמים אותו כאחד היפים והמיצגים.
Loops and Reels Loops and Reels – Peter Hammill. 1983
במקור האלבום יצא ב-1983 בקלטת בלבד, וב-1993 הוא יצא בדיסק. האסופה שכאן היא אבן דרך חשובה בהבנת האמיל – המנסה, המחפש, הלא מחויב לשום פורמט (זה תמיד כך, אבל כאן יותר), הנמצא בביתו, עם כלים ומכונות מוזרות ומיושנות, משחק בקלידים אפלוליים, כלי פריטה קדום (קורה), ולופים של גיטרה. זהו אחד הדיסקים הבאמת מדכאים שלו (וכאן המילה "באמת" כי את רוב החמר של האמיל אני לא מוצא "מדכא" כלל) והפחות נגישים. רובו אינסטרומנטלי והאווירה מינורית מתוחה וטורדנית מופרעת ומתפרעת לעיתים, כשמין ערפל סמיך שורה על הכל. דיסקים דומים מבחינת הקונספט אך שונים במהות : "Sonix" מ-1996 ו-"Unsug" מ-2001.
Union Chapel Concert Union Chapel Concert – Peter Hammill & Guy Evans. 1997
אלבום כפול שהוא חצי בוטלג רשמי ומכיל הופעת דואו של האמיל עם המתופף של VDGG – גאי אוונס, יחד עם נגנים אורחים, בכנסיה באנגליה (בשלב מסוים היה בעצם מין אחוד של VDGG על הבמה). גם דיסק ההופעה הזה מקפל בתוכו אלמנטים חוזרים אצל האמיל – אלתור מוחלט, אלתור חלקי, ביצועים משונים לקטעים של VDGG, ביצועים משונים יותר לקטעי סולו של האמיל וגם יציאות לקטעים קלאסיים ופולק מסורתי. לא משויף, חפשי, מחויב רק לאותו כוח מפעיל מעליו – האמיל ואוונס יוצרים אלבום טרשי ומוזר שיחד עם ההיס וההד בהקלטה לא מאפשרים נגישות יתרה. לא למי שלא אמון על האיש ודרכו.
Clutch Clutch – Peter Hammill. 2002
האמיל מוציא כמעט כל שנה אלבום, להרבה מהם יש שמות אזוטריים שממש צריך מילון כדי לפענח – "Veracious" או "Incoherence". מתוך השנים האחרונות בחרתי להבליט את המצוין הזה שהאמיל בחר לנגן בו בגיטרה אקוסטית בלבד, עם תוספות קלות של כינור וכלי נשיפה "קלים". הלחנים שכאן יוצרים קשר ישיר עם האמיל של שנות ה-70 לא מהבחינה הנוסטלגית אלא בכוח ובאחידות של הקטעים. בפורמט האקוסטי, האמיל לא התכוון כלל לעשות תקליט "פולק", אלא פשוט מוזיקה. וכמו שהוא כותב על העטיפה : “The Palette is limited, but the canvas is broad”.

עוד…

VDGG – Pawn Hearts, 1971. – ביקורת בשרת העיוור.
Peter Hammill – Over, 1976. – הידוע של האמיל. למתחילים אולי.
Peter Hammill – A Black Box, 1980. – השלישי והמצוין ב "טרילוגיה השחורה".
Peter Hammill – Patience, 1983. – רגע לפני שינוי הפאזה.הופיע בארץ עם קטעים מהאלבום לפני צאתו.
Peter Hammill – What, Now?, 2001 – עוד אחד מהמצוינים מהשנים האחרונות.

חוה אלברשטיין – ‘עשרה שצריך’

8 באוגוסט 2008


מאמצע שנות השישים ועד היום שזורה המוזיקה של חוה אלברשטיין בחיים כאן בישראל, ומהווה עוגן איתן ונדיר בתרבות המקומית.
מתחילת דרכה ועד היום הוציאה אלברשטיין יותר מארבעים אלבומים, הכוללים ביניהם אלבומי סולו, הופעות, ילדים, הפקות בחו"ל ואידיש. המשותף לכולם הוא אהבת האדם והטבע, הכבוד למילה הכתובה ול"אחר", כמו גם היכולת המרשימה להגיש שיר באופן רגיש אך לא רגשני.חוה אלברשטיין

אלברשטיין המשיכה כמעט בכל אלבומיה להתחדש ולהשתנות, כשכמעט תמיד היה ניתן לעמוד על חיפוש אחר כיוונים חדשים, אם זה במילים, בלחנים, בהרכב הנגנים או בהפקה – הניסיון היה לשנות ולהתפתח.

עד שנת 1985, אלברשטיין ביצעה קטעים שנכתבו והולחנו ע"י אחרים, עם כשרון "להיכנס" לקטעים אותם ביצעה באופן מחובר ועמוק, כאשר משנת 1986, אלבומיה מבוססים ברובם על מילים ולחנים שלה כשגם אלה פתחו את היצירה שלה למקומות אחרים, אישיים יותר.
במשך השנים שיתפה פעולה אלברשטיין עם עשרות ואולי מאות דמויות מנוף המוזיקה והשירה העברית כמו נתן אלתרמן, תרצה אתר, רחל שפירא, דפנה אילת, אהוד מנור, נעמי שמר, לאה נאור, נורית הירש, נחום היימן, משה וילנסקי, מתי כספי בתחילת דרכו, אלכס וייס, מישה סגל, דרורה חבקין, עובד אפרת, אבי לייבוביץ .. וזו רשימה חלקית כמובן.

בין כל אלבומיה הישראליים, אלברשטיין הוציאה במשך השנים אלבומי ילדים רבים, בעיקר בשנות השבעים ('קרוסלה' הוא המוכר מביניהם), ואלבומים באידיש, שפת האם שלה ( אלברשטיין עלתה לארץ בגיל ארבע) – שם נתנה מקום לשפה הולכת ונכחדת ולמשוררים שציירו תמונות והוויה של עולם יהודי באירופה בזמנים אחרים.
הבחירה של עשרת האלבומים היא אישית וסובייקטיבית, בששת האלבומים מתחת לעשירייה ("עוד…"), הבחירה הייתה אובייקטיבית ברובה.

10 אלבומים שצריך :

                             פרח הלילך – חוה אלברשטיין. 1967
באלבום רפרח הלילךאשון כמעט תמיד יש איזה חסד מיוחד. אלברשטיין, עוד לא בת עשרים בצאתו, בקול רך ועשיר, מבצעת שירים שחלקם מקוריים , וחלקם השני הוא ביצוע מחודש לשירים שהופיעו קודם, כמו 'פנס בודד' ו'כנרת'. חצי מהקטעים באלבום מלווים בגיטרה אקוסטית בלבד ומהווים איזשהו ציון דרך במושג "פולק ישראלי", אם יש כזה. את הקטעים האחרים מלווה תזמורת CBS. האלבום בתמימותו ובפשטותו מכיל את 'מקהלה עליזה' כקטע פותח שהוא אחד משירי הילדים הקלאסיים כאן (תקליטה השני של אלברשטיין, "צעצועיה של אסנת", הוקדש כבר כולו לשירי ילדים), ובנוסף בולטת כאן המעשייה 'פרחי זהב' .
מות הפרפר מות הפרפר – חוה אלברשטיין. 1968
אולי האלבום הכי שנסיונרי של אלברשטיין, שהוקלט יחד עם "התזמורת הקלה של CBS" . התמימות של האלבום הראשון מפנה את עצמה לטובת לחנים מפתיעים וטקסטים ממזריים ('בא אלי נער' , 'דלילה' ) וגם לשירי כאב לתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים ('בשביל אל הבריכות' , 'אחרי המלחמה'). אלברשטיין, בקול בשל ובביצועים עדינים ועוצמתיים כאחד, יוצרת כאן אלבום המערב פופ , בוסה נובה ושנסונים מתורגמים ('כפל , 'חיוכים'). שיר הנושא הפותח את האלבום הוא אחד השירים הראשונים של אהוד מנור אשר הולחנו.
שירי רחל משירי רחל – חוה אלברשטיין ודני גרנות. 1969
אלבום מופלא, אינטימי וייחודי. הקולות צלולים , הלחנים והעיבודים באיכות יהלום, ומאזנים את המטען הרגשי הגדול הקיים בשירי רחל. הקטעים לא נופלים לרגשנות, אלא שומרים על מתח בין הטקסט, הקשה לעיתים, לבין הליריות וההוד הטמונים בו. זהר לוי הגדול מתופף בחלק מהקטעים. ביקורת מפורטת בשרת העיוור.
משירי ארץ אהבתי משירי ארץ אהבתי – חוה אלברשטיין. 1970
אלבום לא אחיד ברמתו, שבצד שירים "חביבים" וגרסא ל 'Hey Jude' של הביטלס (כאן זה 'היי רות'), מכיל כמה פסגות, כשיר הנושא, כ'שחמט' שאת מילותיו כתב חנוך לוין, כ 'כל יום אני מאבדת' החולמני והעגמומי, וגם קטע פחות מוכר עם סאונד מפתיע – 'אולי ראיתם את הרוח' . אלברשטיין נעה בורסטיליות בין סגנונות מוזיקליים שונים וגם הטקסטים נמצאים על הסקאלה בין שירים שאחרי מלחמה לשירי ילדים-גדולים… העיבודים הם של אלכס וייס, שיחד עם תזמורת CBS אמון על רבים מאלבומי התקופה.
מירדף מרדף – חוה אלברשטיין. 1970
"מרדף" הוא האלבום השני של אלברשטיין אשר יצא ב 1970, ונעדר ממנו קצה חד או ביקורתי. נושאי השירים הם בעיקר תקווה, האהבה לטבע וצבעים. השילוב של הנושאים עם העיבודים הרכים והאקוסטיים (שישה מעבדים שונים) יוצרים אלבום חולמני ועשיר, שזורם לו טוב ביחד עם עצמו. שיר הנושא הוא הידוע והקלאסי מכאן, ואציין גם את 'זה לא הצבע' ו 'מכתב מאמא' שהוא שיר מצחיק, מרגש ואחד האולטימטיביים בתאור של אמא .
לאט לאט לאט… לאט לאט לאט – חוה אלברשטיין. 1972
האלבום הזה הוא אחד הסודות הכי יפים במוסיקה הישראלית. למרות שהוא יצא כתקליט לילדים, השילוב של הטקסטים של נורית זרחי עם הלחנים הקסומים, הפסיכדליים (כן כן.. ) ורבי ההשראה של שלמה גרוניך, מתי כספי ומישה סגל, יוצרים יחד אלבום שהוא מאסטרפיס במוסיקה המקומית. הילדים לא ידעו כנראה איך לאכול את היצירה העדינה והמוזרה הזו, אז שנתיים אחרי צאתו , ב-1974, הוא יצא במהדורה נוספת עם עטיפה ילדותית, ונקרא "אישה באבטיח". השירים נשארו זהים, למרבה המזל, וניתן להשיג את האלבום בדיסק רק בתוך המארז השלם והמשובח של אלבומי הילדים של חוה אלברשטיין (שבעה דיסקים במספר). בולטים כאן 'הלחם הזה' , 'הפרידה מתיבת נח', ו 'לי יש בקשה' הקצר והמהמם הנועל את האלבום.
חוה והפלטינה חוה אלברשטיין והפלטינה – חוה אלברשטיין והפלטינה. 1974
הפתיחות, הגמישות ויכולת הביצוע של אלברשטיין אפשרו לה להתחבר גם להרכב הג'אז-רוק הייחודי והחריג אז – "הפלטינה", שכלל את רומן קונסמן הנהדר ואלונה טוראל (האגדית, כבר אפשר לומר). חלק מהקטעים ארוכים כיאה לג'אז, וחוץ מקטעים מקוריים יש כאן תרגומים של תרצה אתר לשירים לועזיים בעיבודים של הפלטינה. האווירה באלבום מחויכת , עם דגש על העיבודים, הנגינה הנהדרת והביצוע התיאטרלי של אלברשטיין. שונה מכך הוא קטע המחרוזת הארוך 'שיר על העצים והפרחים והחולות', המשלב בין קטע מקורי לשירים מוכרים ושורשיים ומכיל כאב וביקורות על "אומת הקבלנים" ועל הרס ולכלוך הטבע (כבר אז) – "…על מי הנחלים, העיינות והמחילות / ושאר אהבתינו המתות והחולות / אשר ליווינו אל קברן עם השירים והמחולות" (י. טהרלב)
מהגרים מהגרים – חוה אלברשטיין. 1986
אחרי עשרים שנים של ביצועים מופלאים לשירים של אחרים, 'מהגרים' היה האלבום הראשון בו הופיעו טקסטים של אלברשטיין עצמה, והיא עושה זאת מצוין, בשפה רהוטה ('נוסע סמוי'), אלגנטית ('שיר המכירה' ) ומתחכמת ('בבת ים בחולון'). כל הלחנים הם של גדעון כפן, וההפקה הבעייתית היא של יהודה עדר. אלברשטיין כאן מתעסקת בנושאי זרות של האדם בתור מהגר, וגם כזר בסביבה ה"טבעית" שלו, ובאידיאלים מול מציאות קשה. יהלום בולט מכאן חוץ מהקטעים שהוזכרו קודם הוא 'שרליה' ( שער עליה) – קטע ארוך המספר על החיים מעברה כשאלברשטיין הגיעה לארץ עם הוריה. משום מה האלבום הזה הוא היחיד שהוצאתו כדיסק פוצלה לשני דיסקים שונים. חצי אחד מופיע באלבום"הצורך במילה, הצורך בשתיקה", וחציו השני באוסף התקליטונים.
דרך אחת דרך אחת – חוה אלברשטיין. 1995
אולי האלבום ה"תל אביבי" ביותר של אלברשטיין. ללכת לאיבוד ולחפש בסבך האורבאני והרגשי. הכמיהה לאהבה, חופש וה"דרך האחת", כמו שהיא מתבטאת בשיר הנושא – "דרך ארוכה/דרך מפרכת/היא שלי/ בה בחרתי/דרך אחת/עד סופה אלך לי לבד". האלבום הוא מעין פרשת דרכים בין "לונדון" ו"האהבה מאלתרת" קודמיו, עם הצליל הפתוח, לבין המהורהרות והאינטימיות שיבואו באלבומים אחריו. אילן וירצברג מורגש היטב בגיטרות ובהפקה, וגם בלחן לאחד הקטעים היותר יפים באלבום, 'הפרפר והאש'.
יונת האהבה יונת האהבה – חוה אלברשטיין. 1996
אחד המצוינים של אלברשטיין ומן הפחות מוכרים. אלברשטיין הלחינה את רוב הקטעים לטקסטים שלה ושל משוררים כמו אסתר ראב, אנדה עמיר, ש. שלום, אלישבע ואפילו דוד אבידן. הפסיפס העשיר שנוצר כאן יחד עם ההגשה הנהדרת, יוצרים אלבום איכותי , נחבא משהו, שפותח חלון לנוף סלעי ורך כאחד, הגלום בטקסטים המיוחדים שכאן על שפתם העשירה והנכחדת. בולטים 'על גג אדום' ו 'הציפורים אינן יודעות' המצמרר. ההפקה הצנועה והמדויקת היא של עובד אפרת שמאז האלבום "האהבה מאלתרת" שיצא ב-1991, הפיק ומנגן (גם בהופעות) כמעט בכל אלבומיה של אלברשטיין.

עוד…


בתכנית יחיד א' ו ב' – חוה אלברשטיין. 1971. שני אלבומי הופעה, שיצאו בנפרד. המיוחד בהם שלמרות שאלו אלבומי הופעה, מתוך 24 השירים רק שניים הופיעו באלבומים קודמים, ואני לא חושב שיש לכך תקדים, בטח בארץ. האלבומים מכילים קלאסיקות כמו 'תפילת יום הולדת' ו'את חרותי' , כמו גם שירים מיוחדים ופחות מוכרים – 'הנביא' וה'חטא השביעי'.

כמו צמח בר – חוה אלברשטיין. 1975.  אולי הידוע ביותר. נחשב לקלאסיקה ישראלית. כאן החל גם הקשר עם רחל שפירא, שכתבה חלק מהקטעים, וששיריה יופיעו ברבים מתקליטיה של אלברשטיין.

לונדון – חוה אלברשטיין. 1989.  תקליט מצליח מסוף שנות ה-80 שפרץ את המינוריות והמלנכוליה שאפיינה את תקליטיה בעשור זה, שהיה בעייתי בכלל במוזיקה הישראלית. ההפקה הראוותנית על גבול הקיטש היא של ירוסלב יעקובוביץ. טקסטים חדים, סרקסטיים ומחאתיים.

תיכף אשוב – חוה אלברשטיין.  1999 . כמו יונת האהבה, גם זה מהפחות מוכרים אך מהבולטים . אלברשטיין מתעסקת בנושאים חברתיים ופוליטיים בצורה מחאתית וישירה, בדרך אקוסטית ועדינה… ה"תיכף" נמשך עד 2007, כשחזרה להופעות מקומיות בכנען.

מוצאי חג – חוה אלברשטיין . 2003. טקסטים של נדב לויתן , בן זוגה של אלברשטיין. זיהום סביבה, עובדים זרים וקיפוחם הם חלק מהנושאים. בולט השיר "צל" בו משתתף ברי סחרוף.

שביל החלב – חוה אלברשטיין .2007. שירי ערש וסיפורים לילדים וממש לא רק להם. קטן ומקסים.