Archive for the ‘רשמי מוזיקה’ Category

אלי לס – 'היום עובר אחת ושתיים'

11 באפריל 2015


מברך על הכל. האלבום החדש של אלי לס כה טוב ומרגש שהוא גרם לי לאחר יותר משנתיים להעלות בבלוג פוסט כתוב שאינו אוסף. 

אלי לס יצר כאן אלבום שהוא מצד אחד מינימליסטי-אישי העוסק בסביבה הקרובה והיומיומית  – מקום מגורים, נופים, משפחה, הורות, ומהצד האחר יש בו עושר ועומק הנובעים מהאופן הלא רגיל והרגשי בה לס מלחין את כל זה והאווירה הסמיכה השורה על הקטעים ששולחת אותי למקומות רחוקים אי שם במרחבי הכדור ולתוך חצאי הכרה בפנים.אלי לס - היום עובר אחת ושתיים

הנדידה ממשיכה דרומה. האורבניות החולונית היחסית משני האלבומים הקודמים (נוף פשוט ועם להקת אודיטוריום) מומרת בנופים פתוחים יותר , עם אופק, חולות ונשימה, קצת כמו העטיפה הכחולה. כנראה בגלל המעבר לתלמי יחיאל שם הוקלטו השירים, וזה נשמע כל כך טוב ומתאים לנסיעה, להגות מוזרה ובכלל. יצוין שלס מנגן על כל הכלים באלבום  שהוא בעיקר, אבל ממש לא רק אלבום גיטרות.

לנשום מולקולות. קצת על חלק מהקטעים :
האלבום נפתח ברכות מינורית בקטע מהורהר ונוגה 'מחשבות על עבודה', העוטף סיטואציה פשוטה בשכבות אקוסטיות עמומות ויפהפיות . ג'ון דיר מעולם לא תואר מוזיקלית, באופן חלומי כ"כ. קטע נפלא.
הקטע השני הוא הידידותי כאן. שיר דרכים פתוח חוצה ארץ ושדות. פשטות הפרטים הקטנים של החיים.
'שולם' הוא הקטע שכנראה הכי שמעתי מהאלבום עד כה. גיטרות יפות עוטפות  מעוגלות בקטע מהפנט על דוד נפטר תוך כדי הדיסטורשיין והקרחיין… קטע שנע בין זמנים , עם רוח דרומית ששורה עליו. בלי חשמל ! יופי.

'שזיפים' הוא שיר אהבה מקסים המחביא בתוכו גם את שם האלבום . הרבה ריחות וחרוזים רכים בתוך המחוספסות הסמיכה של השירה של לס.
קטע אופייני הוא 'חרמש זורח' (איזה יופי של שם) עם דימוי, אסוציאציות חופשיות והיום יומי . החזרה האוורירית על 'שר' פותחת את הלב כמו סהר מעל שדה חיטה .

"על הלב יוצק דבש
יוצר מחדש
מחייה אדרבא
מעין עולם הבא
בטעמך המתוק
מרבין לעסוק
מנוחה נסיעה
אתה מסייע"
 'פרוותן הירוקה' (של כיפות אדמה..) הוא אחד הקטעים היותר מצוינים כאן. מין רגאיי פסיכדלי כמו שלא היה בכנען מעולם, עם מילים שנלקחו כמו משיר השירים החילוני. כל הקטע טובל בהיס שמזכיר את הרוח השורה על אכסניות הכוכב.

"אל מקום חשוב
לא נקי מפחד
חשוב אבל
מיילים מן היעד"

הקטע הנועל 'מקום חשוב' הוא מין קטע מסע (בשאיפה) , בלחן געגוע יפה. כמובן שכמו בכל אלבום של לס , מוזכרים מטוסים ..וזה כאן.

הקונקשיין .האלבום הזה בעיני הוא פסגת יצירתו של אלי לס שזה לו כבר אלבומו השישי , אחרי שנים רבות בשולי השוליים של המוזיקה המקומית וחבל שכך. מה שפשוט ויפה זה שאלי לס עושה מוזיקה בשביל המוזיקה. לא סצנה , לא פוזה ולא שאר קליפות למרות שאולי אלה היו מקרבים קצת יותר קהל למוזיקה המיוחדת שלו.

כל אלבומיו של אלי לס להורדה חופשית (ניתן ורצוי גם לשלם) בעמוד ה בנדקאמפ שלו .

 

מודעות פרסומת

סינדרום ירושלים (2) . אלבום חדש לשלום גד – 'ירושלים'.

20 באפריל 2012


האלבום לשמיעה והורדה

בתדירות המדהימה של פעם בחצי שנה בא האושר לבקר – אלבום חדש נוסף לשלום גד – "ירושלים" חלק שני בטרילוגיית 'המצב'. האלבום הזה גורם לי לאחר זמן רב לאחוז בעט המקלדת ולכתוב קצת בבלוג רשמים מאד ראשוניים ומתלהבים, מה שלא קרה מספר חודשים (אוסף חדש בהתהוות). משוחד או לא (ולא) יש כאן 11 חברים חדשים ונפלאים שבחמשת הימים מאז צאתו של האלבום איני יכול להפסיק לשמוע שוב ושוב.

גד ממשיך לנסות כיוונים ורעיונות מוזיקליים, עם שירי כישוף-תפילה, מחוספסות תואמת בלחסן, שירי כמהון עמוק וגם שירים קליטים באווירה מעשורים קודמים. הלחנים יפים כ"כ שבא לבכות וזאת עם שפה חוצת סיפים . בשמיעות מאז צאת האלבום כמו בכל אלבום של גד יש את המשפטים האלה שנצרבים בתוך הראש והלב וגם כאן –

"אף אחד לא רואה (כל אחד יודע)
כל הכיתה מחכה לך " ( 'פשקווילים של אהבה' )
מסיבה עלומה לי עדיין המשפט הזה מרגש כל פעם מחדש. השיר הזה מכיל אנדורפינים במינון גבוה.

"אבא הולך לצבא ברכבת הראשונה
ואם אבא הולך לצבא בני, זה אומר שיש מלחמה
ועכשיו זה הזמן לישון
עכשיו זה הזמן לישון " ( 'אני לא אהרוג' )
מעין "שיר ערש" מורכב לילד בליווי גיטרה אקוסטית בלבד. פולק ירושלמי וגלובלי נדיר.

"ואם תהיה פעם הבאה
אני רוצה להיות בה
אני רוצה לבוא לחתום
עם כל תמימי הדור " ( 'הפועל השחור הראשון' )
הקטע הסוגר את האלבום נפלא במיוחד ומכיל לחן מצמרר עם מילים מקוות ותוהות כאחד עם הקול הזה של גד פותח השערים. שיר על זמני עם סגולות מרפא מעבר למה שניתן להסביר.

הכותרת של האלבום גורמת לחפש את ירושלים בכל שיר, אם כי נראה שההקשר לפחות בחלק מהקטעים הוא לא ליניארי. ההבנה של הקטעים היא לאו דווקא מילולית.

תהייה שולית שלי היא איך הקטעים היו נשמעים אם גד היה מקציב לעצמו שלושה חודשים לאלבום או לחילופין שנה. מעניין .

זכות גדולה היא לשמוע את האלבומים הנדירים האלה כשהם קורים, מהיוצר והאמן הענק הזה.

מסור, דבש, קפה שחור. (על) שלום גד והיהלומים – 'תל אביב תל אביב'

18 בנובמבר 2011

האלבום לשמיעה קניה והורדה.

הכתיבה כאן היא נסיון לכתוב על חלק מהאלבום כשההצלחה שלי לנסח למילים את שאני חושב ומרגיש היא חלקית מאד ואולי טוב שכך. בפער הזה נוצרים וזורמים אותם דברים נסתרים המרכיבים יופי.

שלום גד באלבומו החדש מתחיל לפרוט את שירו המופלא 'המצב' מתוך ' שירי ארץ ישראל ' לתוך טרילוגיה אלבומית ש 'תל אביב תל אביב' היא הראשונה בהם. הלקוניות לכאורה בשם האלבום נשארת פשטנית חלקית  כששם העיר מוכפל לשם ההאצה אולי או סיבה שובבית אחרת (ים סביב של א"ס). באופן מדהים שאני מסרב להתרגל אליו , גם כאן יש 12 קטעים מעולים, מרגשים, חותכים, מתוקים, מעוררים המהווים יצירת מופת נוספת חצי שנה בלבד אחרי 'שירי ארץ ישראל' שבלב עגול אני יכול לאמר שהוא בין האלבומים הנפלאים ששמעתי מעודי.

האלבום מורכב כאמור מ 12 מדורי נפש המרכיבים מעין מסע-סרט המתחיל עם הגעת האמן ל תל אביב מלא תמימות ותקווה כשבתרמילו "פֵּרות ודברי מאפה" . . (איזה יופי) והתפכחות מהירה כשאת תל אביב הוא לא מוצא. המוזיקה מהירה קריסטלית וקליטה. . אולי הלהיט של האלבום במובן "ההוא" , אבל על להיטים אחר כך. הקטע השני 'קח אותי להלוויה' הוא אולי מהבוטים של גד מילולית יחד עם הגיטרה המנסרת של שאולי, אם כי גם כאן ההלוויה אולי כמטפורה והקול התנכי של גד כאן לוקח את הקטע למחוזות אחרים.

"היא תעלה לך קרבן במטבח הישן
ואם תבוא ותריח את העשן
אל תיבהל, אל תיבהל
בסוף אתה תאהב את הטעם "

'בני אדם' הוא שיר פולק עברי כפי שלא שמעתי מעולם, באווירת בלהה שהשאלה אם הסיפור הוא בין הוא והיא בעיר,  או בין הוא ותל אביב נשארת בעיני פתוחה. התאורים בקטע חזקים ומודגשים , גם בגלל הניגוד לרכות קולו של גד . השילוב של הכינור כאן צרוף.
השיר ששמעתי הכי הרבה עד כה מהאלבום הוא כנראה 'במו ידיי' . גד ממשיך לנסות הגייה ולחנים נהדרים ולא צפויים . קצת יותר מארבע דקות מופתיות של מונולוג למומו דימיוני (או שלא), עם כל החדות והחמלה שיש בטקסט. הלחן במיוחד בקטע עם הקולות קורץ ל בֶּק עם עין סגורה.
'הלהיט' הינו שיר בלחן קליט ויפהפה שמסתתרת בתוכן מין נוגות רגשית לטינית אפילו.. המשפט " אל תשפוט על הלהיט " המחסיר את המילים 'את' או 'פי'  נתקע בראשי וממגנט אותי לקטע הזה שוב ושוב ושוב ושוב. גאוני . עניין השיוך של הקטע לכותרת האלבום נסתרת בעיני ולא משנה . .

"זמר מחפש מתופף 
הוא נוסע, הוא עף, הוא רוכב 
הוא חוצה את היער בחושך 
וצועד אל תוך הנהר "


החיפוש שקיים הרבה בשירים של גד מופיע  גם ב 'מתופף מחפש להקה' באופן מצחיק וסוריאליסטי. הקול של גד קצת נבלע במיקס עם הגיטרות של שאולי, מה שמגביר את ההזייה , הכמהון והטשטוש.
 'ציפור נדירה' מחשמלת שנסון לדיסטורשן הרמוני. התחושה הסוריאליסטית מהקטע הקודם ממשיכה כאן  לתוך אווירת סרט אורבני-אפוקליפטי (כל הקטעים בחציו השני של האלבום) כשאני חושב שתל אביב לא זכתה עדיין לאסופת שירים כה יפה וצבעונית  עד כה, גם אם ההקשר עקיף.
אחרי צמד השירים האלה מגיעים ארבעת השירים האחרונים שבראשי יש חיבור וקשר הדוק ביניהם. 'חייב לעבוד' המשופע בתיאורים "ארציים" יפהפיים ( "אני הגעתי לעיר עם מקוש על הגב ופנס על המצח ..") עם מוזיקת געגועים שמיימית ומלאת תשוקה לחיים פותחת את העיר והלב . ב'שלג' (עוד שיר עם שם תשבצי) יש השתתפות חיננית של קאמי מלץ ואלי דראי  כשגד ממש מלחין סצנה בבית קפה ממחזמר או סרט . איש חכם טוען כי יש כאן ציטוט או השפעה מ"מטריות שרבורג" סרטו של ז'אק דמי מ 1964.

"אצלי בכיס יושבים צפופים
מפה אחד לחמישים
מצפן שבור ודרכון בלי שם
וכמה סלעים שאספתי איתי "

אורבניה, אופנוע וגיטרה חשמלית בדהירה סוחפת מהפנטת ופואטית על אופנוע רגע לפני הקתרזיס המציאותי בסוף , בקטע בלחן נשגב. האלבום שנפתח עם בוא האמן לתל אביב מסתיים בצמד המילים "חייב לעבוד", אם כי גם כאן השאלה על איזה עבודה מדובר .

גד אורז את האלבום הנפלא הזה בדף אינטרנטי בלבד , עם "עטיפה" מטרידה משהו עם צילומי שכבות, ים תל אביבי ו(כמעט) פרסומת לבירה . . כשיצוינו גם היהלומים הכוללים את אלי שאולי הנהדר, אלי דראי וגיל פדידה.

המוזיקה של שלום גד היא לגבי מהדברים היפים , רוחניים ורלוונטיים שיש. מסוג הסיבות ששווה לחיות עבורן ( יש עוד ) וכשגד כמו מזרקה יצירתית מנפיק אלבומים בתדירות כזו בשנתיים האחרונות הצורך שלי כמאזין למוזיקה מאושר מאד.


עם ובלי קשר – התמונה שמעל צולמה בצרפת ע"י Henri Cartier Bresson  צלם שידע להנציח רגעים באסתתיקה נדירה ללא שימוש במניפולציות צילום , אלא בתכנון מקום המצאו ועיתוי הצילום (גם) .

הוא לא פרנסואה (ואולי כן). על ברק אלנקוה והגטו סווינגרס.

20 ביולי 2011

כל נסיון לכתוב על ברק אלנקוה יישאר בגדר נסיון . זה יהיה יותר שיתוף תחושות ומחשבות מאשר משהו מובנה על האיש ופעלו.

למרות שראיתי במעומעם חלק מהופעתו לפני כשנתיים וחצי, אלנקוה פרץ לאוזני ומה שביניהם כברק לפני כחודש לאחר המלצה של חכמת הזן מ' ואיש ההגות א'. מאז צמד אלבומיו בשמיעה כמעט רציפה ובמיוחד האחרון 'הורה לשוט' שהוא אסופת שירים מוזרה ,חידתית, הופכת לב ראש וגפיים בדרכה הסוערת , השקטה , התת עורית, האגרופית. האלבום הראשון  'זכותו של פאזל להיות מורכב'  מורכב מקטעים יותר גלמיים והוא פחות מופק, כשגם לזה יש את הקסם שלו.

אלנקוה, כך נראה, מלחין מוזיקה למילים אסוציאטיביות המספרות באופן נסתר ועמוק סיטואציות יומ יומיות אישיות אך גם דברים וארועים גדולים אי שם בעבר או בגנים היהודיים. משחקי המילים רבים, וכל שיר יכול להתפרש על ידי שומעו במשמעויות רבות כשאיני בטוח כלל שכוונת המשורר היתה אחת אף היא. התוצאה מאד מורגשת תחושתית, אם כי קשה לי לתרגם אותה למילים של רציונל. הברק זועק, מהמהם וחוצב מילים של שריטות, ניגודים וכאבים בחיוך או כאילו חיוך המציף משהו אחר הנמצא מתחת לפניו של השטח, בהומור עצמי,  שמחה קודרת וחיפוש אחר אהבה.

חלק מקסמם של הקטעים הוא שנראה ששומעים איזשהוא שלב בהתהוות שלהם מהצד המוזיקלי כשגם בטקסטים החיפוש כמו ממשיך אצל המאזין אחרי כוונתם וכיוונם. אלנקווה קורן משיריו בחושיות, עצמה ובטחון  מה שמהווה ניגוד למעורפלות של המילים וההרגשה הקדורנית מתכנן. 'הורה לשוט'  הינו אלבום עמוס תדרים מפראות מוזלמנית מופרעת קשב ומדממת עד פינות אקוסטיות יפהפיות כמו 'באת אלי' (דוקים לכיוון 'סליחות' של לאה גולדברג) , 'שנסון יהודי מועקה אקוסטית' ו'בלילה שלא אפול בו'. יש איזה קישור צרפתי באיש בהגייה לעיתים, בשנסוניות וגם בפרחחות שמזכירה לי דמויות מסרטי קונכיות משנות השבעים. הלחנים נשענים על ההרכב הנהדר שאיתו "הגטו סווינגרס" (שמשמו הקונטרסטי ניתן ללמוד על אופיו)  הכוללים את גל חרמוני בקלידים, חיים ויטלי כהן בחשמלית ויואב להב בתופים, וב'הורה לשוט' על ההפקה התואמת של אורפז אגרונוב.


הופעה של כל הבליל הזה היא משהו חריג שניתן אני מניח לאהוב מאד או כלל לא. אלנקוה מתמסר לגמרי לשיריו ולתאטרליות כאילו ליצנית, מוקצנת מידי לעיתים, שמגבירה את העירפול של הקטעים, למרות שאלנקוה עצמו מקפיד, כך נראה, להישאר ברור ווקלית כנביא מטיף בכיכר העיר. קברט היא מילה אולי קצת שחוקה בהקשר של הופעה כזו אז אולי יותר אתאר אותה כמופע גלותי המחפש אחר מולדתו. הקטעים באלבומים מקבלים זוית חדה ואנרכיסטית יותר, עם אילתורי מזמור , תנועה ושינויי מקצב (משל קריין אני בשנות ה 50) . ההרכב מחובר לגמרי לברק אלנקווה וגחמותיו (במיוחד חרמוני וכהן) וההבנה העיוורת ביניהם היא חלק ניכר באפקטיביות של ההופעה כשבקטע האחרון לוקח חיים כהן תפקיד ווקלי מפתיע.

מעבר לכל החיוכים והתזזתיות מה ששקע בי לאחר מכן היא דווקא הרגשה מינורית, עגמומית משהו הקשורה אולי למהות של כל השירים וברק אלנקווה עצמו. אין כאן משהו נגיש קל להבנה אלא דרך להתמודד עם חיים פנימיים כפולים, מכופלים, עתירי מבוכים ולהציג אותם בדרכים אנושיות מאד.

(ההופעה היתה בתחילת יולי בקפה ביאליק)

האזנה, קניה והורדה של שני אלבומיו של ברק אלנקווה והגטו סווינגרס.

אלכימאי עשב מר (2) – על 'שירי ארץ ישראל' של העבד

1 במאי 2011

(נסיון שני ומורחב יותר לכתוב על האלבום. אולי כל כמה זמן אעלה מלים נוספות עד שאורכן יגיע לראש הרי מואב)

האלבום לשמיעה , קניה והורדה בבאנדקמפ  

"אלה החצוצרות ואלה התופים 
אלה המדים ואלה הסוסים האחרונים "

(חובש את קסדת האוביקטיביות ומהדק הרצועות היטב)

11 שנים אחרי האלבום הראשון של העבד, משתחרר בחג החירות אלבומם השני והוא מרנין, מפתיע, מרגש, עמוס, ניסיוני ויוצא דופן.
שלום גד האיש הראשי מאחור מאגד את ההרכב המקורי הכולל  גם את אלי דראי, אמיר זוסקוביץ וטלי אלבז , בנוסף לשלל אירוחים הכוללים חברים מפונץ, בני משפחה, ילדים, חצוצרות ועוד מיני כאלה שלא היו עד עתה באלבומיו.

למרות הציניות בכותרת האלבום, התחושות הלא פשוטות מחלק מהמילים ואפילו הבוטות ב"עטיפה", גד מתיך את כל אלה באופן עדין וחד יחד, בלחנים יפהפיים לתוך קטעים מורכבים וזורמים המשתלבים ומסתרגים בתוך עצמם וביניהם, מפיסות ליצירה שלמה.

האלבום נשמע בחלקים נרחבים שלו כמחזמר פנטסטי ומוזר, בשימוש בקולות השונים והמעברים בין ובתוך הקטעים וזאת למרות שהנגיעה שלו במציאות חיינו כאן כמתבקש (על פניו) משם האלבום , קימת, אך גד יודע לשלב זאת בדרך מופלאה עם סוריאליזם , כפל משמעות (לראות עיני כמובן), עם ההומור השלומגדי והמילים-משפטים שנשארים בראש זמן נצח עם כל פשטותם ומורכבותם יחד ונפתחים כפקעת רבת שכבות.

התחושה מכל השירים ביחד שהם האמנות עצמה והמרכז. אין איזה מופע אגו או האדרה אישית. הקולות של כל המשתתפים שחלקם אינם זמרים וזמרות אלא פשוט שרים כאן בקולם, במין ענווה ,כדי לשרת משהו אותו יצר גד , נותן לאלבום הזה ייחוד נדיר באמת שלו ואיך שהוא עובר. ובמובן הזה, השם של ההרכב 'העבד' תואם , גם אם זו לא היתה כוונתו.

ובכל זאת התייחסות פרטנית לחלק מהקטעים בהתפעמות שלי מ :
 השילוב בקטע הפותח בין הילד לחברי העבד ששרים אחריו, נשמע כמו שני קטעים שחוברו מסיבה חידתית לי. ה"בית" המושר ע"י העבד חוזר על עצמו 3 פעמים .גאוני. זה יכל מצידי להימשך עוד רבע שעה במחזוריות עם החצוצרה והעצב המתוק .נפלא.
 החיבור ב'סיגריה בשקל' בין קליפסו למילים לא עלינו.
הנינוחות החלומית ב'זה המצב' שעושה מין עיסוי רקמות לנפש , עם המילים האלה שעדיין תעלומה היא סוד קסמן המכשף. המלאכים גבוהים פי שלושה כאן. מופלא.
הארציות היחסית ב'הד ארצי' עם הקול הישיר של אלי דראי. גם אני יכול להישבע שאין כאן ציניות.
הליהוק של יהוא ירון ל'אהבה לא טובה' , עם כל סלידתי מזילות המילה – מדהים. לחן יפהפה ונוגה שמזכיר קלאסיקות ישראליות ישנות שירון עצמו מחובר איליהם מאד כמדומני. המילים כמובן מזוותות הכל . וזה לא אהבה רעה אלא 'לא טובה'. נראה כי בהרבה קטעים באלבום יש אולי התכתבות עם שירים ישראליים ישנים (במשמעות שונה) כמו '25 שנה' ו 'בואי לאילת' .
 ' דם צהוב' הוא יצירת מופת בת 7 דקות שכמו מחברת בין כמה קטעים שונים שהותכו ע"י מדען הרגש לקטע אחד. ההתחלה כמעט כשיר ילדים בלחן ("למה לא נלמד להסתדר") מתפתחת למילים עתירות סימבולים של אדמה ואימה בלחנים אוטופיים. המילים בתחושה לא קלות ולא מובנות (לי) במשמעותן, אך זו רמה אחת של הקטע, מה גם שבאופן אישי אין בי רצון אובססיבי להבין רציונלית ומיידית נושאי קטעים האהובים עלי. התיקון או התוספת שגד עושה כאן לשיר הרעות מצמררת בהתייחסות שלה. קטע אדיר.
 המעגליות הקונדסית ב'תיכנס אל תוך חיי'.
היופי המשכר של הקטע הנועל 'אני רק סקיצה'. "אני עדיין קצת צולע ברגל שמאל ,אבל ברגל ימין, הולך ממש ישר".
ועוד רגעים רבים של קסילופון(?),הקלטות רקע מעורבבות, שכבות, והקול הזה של שלום גד.

המאסטרפיס הנדיר הזה יוצא חצי שנה אחרי 'היהודי המעופף' – פשוט טוב מידי התדירות הזו (בין אם זה חומרים חדשים או שחלקם רק משוחררים כעת). אנשים אפילו לא צמים, השמש תזרח מחר והשמיים לא נפתחו.

הכתוב עדיין רק סקיצה.

(פותח רצועות ומסיר את קסדת האובייקטיביות)

"אין יותר דם
אין דם יותר"

אלכימאי בעשב מר – על 'שירי ארץ ישראל' של העבד

20 באפריל 2011

(הועלתה גירסה מעודכנת של הפוסט הזה שכנראה יימחק בקרוב. או שלא)

האלבום לקניה ,שמיעה והורדה ב באנדקאמפ

"אלה החצוצרות ואלה התופים 
אלה המדים ואלה הסוסים האחרונים "

(חובש את קסדת האוביקטיביות ומהדק הרצועות היטב)

11 שנים אחרי האלבום הראשון של העבד, משתחרר בחג החירות אלבומם השני והוא מרנין, מפתיע, מרגש, עמוס, ניסיוני ויוצא דופן.
שלום גד האיש הראשי מאחור מאגד את ההרכב המקורי הכולל  גם את אלי דראי, אמיר זוסקוביץ וטלי אלבז , בנוסף לשלל אירוחים הכוללים חברים מפונץ, בני משפחה, ילדים, חצוצרות ועוד מיני כאלה שלא היו עד עתה באלבומיו.
למרות הציניות בכותרת האלבום, התחושות הלא פשוטות מחלק מהמילים ואפילו הבוטות ב"עטיפה", גד מתיך את כל אלה באופן עדין וחד יח
ד, בלחנים יפהפיים לתוך קטעים מורכבים וזורמים המשתלבים ומסתרגים בתוך עצמם וביניהם, מפיסות ליצירה שלמה.

לאחר עשרות שמיעות מאז  צאתו לפני מספר ימים (כלאמר הכתוב כאן עדיין חיתולי) , אני עדיין נפעם מרגעים נרחבים כמו :
השילוב בקטע הפותח בין הילד לחברי העבד ששרים אחריו, נשמע כמו שני קטעים שחוברו מסיבה חידתית לי. ה"בית" המושר ע"י העבד חוזר על עצמו 3 פעמים .גאוני. זה יכל מצידי להימשך עוד רבע שעה במחזוריות עם החצוצרה והעצב המתוק .נפלא.
החיבור ב'סיגריה בשקל' בין קליפסו למילים לא עלינו.
הליהוק של יהוא ירון ל'אהבה לא טובה' , עם כל סלידתי מזילות המילה – מדהים. לחן יפהפה ונוגה שמזכיר קלאסיקות ישראליות ישנות שיהוא ירון עצמו מחובר איליהם מאד כמדומני. המילים כמובן מזוותות הכל . וזה לא אהבה רעה אלא 'לא טובה'. ונראה כי בהרבה קטעים באלבום יש אולי התכתבות עם שירים ישראליים ישנים (במשמעות שונה) כמו 'ניגון עתיק' , '25 שנה' , 'בואי לאילת' , 'הרעות' ועוד כאלה שלא הצלחתי עדיין לזהות.
'דם צהוב' הוא יצירת מופת בת 7 דקות שכמו מחברת בין כמה קטעים שונים שהותכו ע"י מדען הרגש לקטע אחד. ההתחלה כמעט כשיר ילדים בלחן ("למה לא נלמד להסתדר") מתפתחת למילים עתירות סימבולים בלחנים חלומיים. המילים בתחושה לא קלות ולא מובנות (לי) במשמעותן, אך זו רמה אחת של הקטע, מה גם שבאופן אישי אין בי רצון אובססיבי להבין רציונלית ומיידית נושאי קטעים האהובים עלי. קטע אדיר.
המעגליות הקונדסית ב'היכנס לתוך חיי'.
ועוד רגעים רבים של קסילופון(?),הקלטות רקע מעורבבות, שכבות, והקול הזה של שלום גד.

האלבום יוצא חצי שנה אחרי 'היהודי המעופף' וזה פשוט טוב מידי התדירות הזו (בין אם זה חומרים חדשים או שחלקם רק משוחררים כעת). אנשים אפילו לא צמים, השמש תזרח מחר והשמיים לא נפתחו.

הכתוב כאמור הוא רק סקיצה.


(פותח רצועות ומסיר את קסדת האובייקטיביות)

"אין יותר דם
אין דם יותר"

שירלי קוֹנס – 'מחוץ לתמונה'

22 בדצמבר 2010

החושך הוא רק צל. ה איפי של שירלי קונס שיצא השנה הוא יצור מופת אגדי מוזר וייחודי. לאחר שמיעות רבות של  השירים בתוך כל היופי והמורכבות הדבר שבלט לי הוא הדואליות.
כמו בעטיפה היפה של האיפי גם השירים מלאים בתנודות בין אור לצל, קבלה ודחייה, ישירות וחידה ולהט גדול בתוך מעטה קריר. אפילו בשם שירלי קוֹנס יש את התנודה הזו שבעצם היא מהות תנועת הכל.

על כל ה איפי שורה רוח מטרידה וחידתית הנובעת מהחיבור בין הלחנים לקול הייחודי של קונס שכמו נפרש ונשאר סגור, למילים המתוחות כוילון המתעסקות גם (להרגשתי) בכמיהה לא מושגת, זרות בתוך המוּכר  ועולם פנימי  מפותל. דימויי הטבע בכל הקטעים רבים – שקיעה, שמש, יער כפר ופרפרים שמספרים כנראה על אהבת טבע אמיתית וצלולה אך בה בעת משמשים כמין אוטופיה ניגודית למסרים החבויים ומורגשים בקטעים.

שישה עולמות באיפי שנפתח ב 'סירה' –  קטע אקוסטי וזורם עם מילים מדויקות כסכינים עדינות שעדיין משאירות את המאזין\ה הוגה ותוהה במשמעותן. אחד השיאים של האיפי המדגיש את יכולת ההלחנה המורכבת של קונס. "אומץ רב לאמר מילים פשוטות".
'אדונים' העוקב הוא לכאורה הקטע הפחות אישי אם כי מכיל משפט כניסה כ "מה לי בלנו" המהפנט. מעמדות, מדרגות וסגור-פתוח בכותרת הכפילות. הלחן המשוטט כמו מרכך את כוונת המילים (או שלא) תצויין (גם כאן) נגינת החשמלית של ערן זמיר הנהדר.
'מחוץ לתמונה' שיר הנושא, הוא מסיבה טובה מאד כזה. אחד הקטעים היותר טובים ששמעתי בעברית באלפי השנים האחרונות למרות שנולדתי אמש. קטע שנבנה באמנות רבה מפתיחה איטית וסבלנית לגיטרות וקולות רקע חתרניים דרך מעברי מנהרה יפים. הקטע הזה מחייב ציטוט נרחב יותר מתוכו :
"קיבלנו בדיוק את מה שביקשנו
אבל לא ביקשנו את מה שרצינו
חבל"
השפעות של PJ או דברים דומים ניכרים בקטע 'איפה את' שהוא קטע רוק סוחף ויוצא דופן באיפי. ערן זמיר מרהיב בחשמלית ממסור דרך שטיח ועד (כאילו) קופצנות אורינטלית. זמן לא יפתור את החידה. "צרעות או חמורים".
השכבות השונות גם ב'היער הזה' הקפיצי. יער, אוויר, שביל, שמש , אך העיניים מתכסות והמלח מסנוור.
הקפיץ ממשיך להידרך במשפט הנועל "בואי נלך לטייל מתחת לצל בוא לא" הפונה להוא והיא בו זמנית, כי מראה, חלק מחזירה וחלק מגלה.
הקטע האחרון באיפי 'בקרוב בכפר' הוא גם האקוסטי והישיר שבו ומדבר לנמענת (?) המופיעה ברבים משירי הקונס (ולא רק באיפי). סיום כמו מפוייס המחצין את הצד האביבי שביוצרת ולא רק במובן הדימויי.

אין דבר יפה מאור ראשון. שירלי קונס באיפי הבכורה מתגלה כמשוררת ומלחינה ייחודית עם אכויות רבות ולא שכיחות כלל. פולק-רוק הוא איכשהוא הסגנון הכי קרוב להגדרה, אך גם מראה עד כמה הכללות והגדרות יכולות להיות מטעות ושטחיות.
לא בכדי יש איזכור רב של המילים 'אור' ו'צל' בשירים . כמו צלמת רגישה המתעדת על נייר דק גמיש אך חזק תחושות ותמונות שככל שנביט בהן נבחין בעוד פרט והקשר. בתוך התמונה.

~~~~

קישורים :

שירלי קונס – 'מחוץ לתמונה' לשמיעה הורדה וקניה באתר Bandcamp.

מייספייס. – עם קטעים רבים נוספים.

וגם – קליפ לשיר 'הד נשימתֵך' (לא מה איפי) :


עדנה גורן וקובי רכט – ‘שירי סשה ארגוב’

2 באוגוסט 1970


'שירי סשה ארגוב' הוא אלבום ישראלי מופתי. מבלי להישמע ציני, הוא מלא בטוּב מקומי המורכב משירי משוררים, מלחנים מפותלים ואירופאיים של ארגוב ומביצועים של עדנה גורן, זמרת ג'אז צעירה, וקובי רכט, שנשלף מלהקת פקוד מרכז והיה אז בן 21.


סיומו של שבוע.. רוח סתווית קלילה.. עלים מוחאים כפיים.. משפחות בדרך לבית הכנסת או סתם לטיול ערב.. ריח החלות.. קשקוש הסכו"ם.. משחקי ילדים בחצרות.. דמדומים..
יום שישי לפנות ערב הוא הזמן הכי מזוהה אצלי עם הקטעים כאן- חלקם חקוק בי עוד מילדות- המתנגנים ברקע בזמן הזה, גם בגלל שנעימת הקטע הפותח, 'לפנות ערב', שימשה שנים רבות כפתיח לתכנית רדיו ברשת גימל ביום מספר שש אחר הצהרים.

האלבום הזה פתח את לחניו של סשה ארגוב לכיוונים חדשניים וקרירים יותר. עד 1968 יצאו אלבומים מלאים בלחניו של ארגוב, כמו החמציצים והתרנגולים בתכניתם השניה, אך הם, במבט לאחור, היו מזוהים עם ארץ ישראל הישנה, האקורדיונים המפזזים, הדחקות המיושנות והעיבודים שירי סשה ארגובהתאטרליים (כל זה לא נאמר בשלילה). באלבום הזה, לחניו של ארגוב פוגשים לראשונה משוררים חדשים יותר- נכון לאז, כמובן- כירון לונדון ויהונתן גפן בתחילת דרכו, בנוסף לאלה המוכרים כיחיאל מוהר וחיים חפר. העיבודים התזמורתיים הם של לסלו רוט (סבא של פיטר) ואלכס וייס הגדול, שמעניקים לשירים נפח ועומק נוסף, כמו גם ארומה אירופאית קלאסית ורומנטית.

קובי רכט מזוהה עד היום כסולן עם הקול הרך ששר את 'גבעת התחמושת' המצמרר ב'פיקוד מרכז' הצבאית, וכמו שהוא מספר, ארגוב בחר בו אישית לשיר את לחניו לאחר שיחד בחרו וסיננו קטעים שיתאימו לרכט , שעד צאת האלבום- ולאחריו- לא עשה שום דבר דומה לזה. עדנה גורן, זמרת סווינג-ג'אז וגם פופ, הצטרפה בשלב מאוחר יותר לחזרות.

חמישה קטעים באלבום הם דואט, השאר מבוצעים ע"י רכט וגורן בנפרד. התמהיל שבין ארגוב, רכט, גורן, לסלו רוט , אלכס וייס והמשוררים יצרו אלבום עם צליל ייחודי, מערבי, רומנטי (בכל זאת, צמד הוא- היא מבצע) ורך, זאת בנוסף לחיבור המכובד בין המילה המשוּררת ללחן הארגובי. התוצאה היא רוח אשכנזית בולטת , וזה נכתב כעובדה פשוטה.מעצם השילוב, האלבום הוא לא אישי כלל אלא ראי של תקופה: סוף שנות השישים,
פוסט מלחמת ששת הימים. הו, מלנכוליה אוורירית ומתוקה.

טרק ביי טרק:

"בין ברושים יורד הערב
הסתכלי הצל קרב אילינו
יחפים נלך בשדות השלף
כי היום יפתי עובר"
(מתוך 'לפנות ערב'; מילים : יעקב שבתאי)

'לפנות ערב' המיתולוגי, עם הטקסט הצרוב, פותח כאמור את האלבום, שממשיך עם 'השו-שו' הקליל והמערכוני; 'רחוב שלמה המלך' הוא אחד הידועים מהאלבום, מלא בקלישאות רומנטיות וחביבות כמו "האוטובוס האחרון" , "גשם קל ירד", "פנס הרחוב שהתנדנד ברוח" ומספר על פרידה של חייל מאהובתו טרם מלחמה. הלחן של ארגוב, לעומת זאת, לוקח את הקטע מאד רחוק.

"אתה קופץ לים כאילו הוא שלך
ומחבק גלים שמחבקים אותך
כי כל העיר כמו שיכורה היא
ומכליה היא יוצאת
מרגש נפלא ולא נורמלי
נדמה שכל העם רוקד"
(מתוך ' כל העיר רוקדת', מילים : יחיאל מוהר)

'כל העיר רוקדת' מעובד באופן ביג-בנדי חצוצרתי, ויחד עם המילים יש תחושה לזמן אחר
וחגיגי של שמחה תמימה; 'ליד השעון' ו'לילה בדרום'  רכים ועמוסים צבעים ודימויים, כמין
שנסונים פריזאיים וצבאיים-לייט בהתאמה; 'משעמם' הוא חידוש לקטע שבוצע ע"י התרנגולים ב-1963, והעיבוד המיתרי מצליח לשכנע מעבר לצפוי.

"מה עשיתי הבל – אן אברחה
יובש בשפתיים – רוח שחה
דם אדום כיין – אן ארוצה
אש שבשמיים – צא החוצה"
(
מתוך 'ברח ממני הבל' מילים: יהונתן גפן)

"ברח ממני הבל', הקטע הפותח של צד ב' (בתקליט המקורי), הוא הגועש והחתרני באלבום ביחס לאחרים. הטקסט השוצף של גפן זוכה לעיבוד קצר, קולע ומבריק; 'למה בוכים גשמי החורף' הוא סופט-ג'אז בלוזי שמותאם ומדויק לעדנה גורן, ומהווה שכבה נוספת בסתוויות המינורית השורה על האלבום.

"אל תקלל אמור פשוט שכבר נמאסתי
ומי בכלל מחזיק אותך פה זה לא אני
אל תסתכל בי כמסכן זרוק את המסטיק
אתה שיכור זה כבר הלבן השמיני.."
(מתוך 'זמר המפוחית' מילים: נתן אלתרמן)

'זמר המפוחית' – שיחת החולין הזוגית המסוכסכת האלתרמנית בבצוע הדואטי שחרות  בעצם של הזמר העברי;  'היא לא רוצה ירח' הוא קטע נוסף של יהונתן גפן, שמקבל לחן מפנק וקצבי מארגוב ומזכיר קצת בסגנון את פסטיבלי סן רמו האיטלקיים מאותם השנים.

"הלילה שוב אפל על פני הרים
נצא אליו אהובתי
נצא מחר
החושך יעטוף
פנייך בשחורים
אהובתי שלי לבנת צוואר"
(מתוך 'אהובתי שלי לבנת צוואר' , מילים: יעקב שבתאי )

'אהובתי שלי לבנת צוואר', עם הטקסט הענוג של יעקב שבתאי, מחביא בתוכו תחושות של
געגועים, מסתורין ודברים שלא קרו (מחר..) כחלום מטשטש; האלבום נסגר ונרדם עם פנינה נדירה לילית ואורבנית, 'לילה טוב', אחד הבלוזים היפהפיים בעברית. לילה.. ערפל.. עיר.. רציף בודד.. גשם. סוף אלבום . (בגרסת ה CD יש שני בונוסים נוספים)

"ערפל בשדרה
ניחוחות יסמין
אני גרה משמאל
פניתי ימין.."

(מתוך 'לילה טוב' , מילים: בן ציון תומר)

פזמוני ‘מלכת אמבטיה’

2 באוגוסט 1970


'מלכת אמבטיה' שכתב חנוך לוין וביים אחיו דוד לוין, מעבר להיותו מחזה "שערורייתי" ופורץ דרך כשיצא ב- 1970  הוא גם אסופת שירים נדירה יחסית, המכילה לחנים ועיבודים של אחד מגדולי מוזיקאי הרוק שהיו כאן –   המתופף זהר לוי.

לוי הוא כמו איזה כוכב שביט שחלף כאן בסוף שנות השישים ותחילת השבעים. השפעתו ואורו הרבה יותר   רחבים מאותם שנים מעטות יחסית בהן היה פעיל, החל מנגינה ב'חלונות הגבוהים',  דרך שירים פסיכיים ב 'זהר השביעי'  וליווי לרן אלירן. מלכת אמבטיה היה התקליט הראשון שלוי היה היוצר והרוח העיקרית בו. אחרי הנפילה המהירה של המחזה וגניזת התקליט, יצר לוי יצר בחיים הקצרים של הסופר גרופ, 'כיף התקוה הטובה',  את אחד משירי הPאנק הישראליים הראשונים – 'אני בדרכי למוסד הסגור'.
לשיאו התקשורתי והמוכר, לפחות כיום, לוי הגיע עם 'אחרית הימים' ב- 1972, שם הוא גם הלחין ועיבד את כל הקטעים. ופרט להבלחות מעטות בנגינה בשנתיים לאחר פירוק 'אחרית הימים' זה היה הסוף בעצם.

כל דרכו של זוהר לוי ברוק רצופה באלמנטים של חיפוש וניסוי, אכזבות ועימותים. לא היה פרויקט אחד ששרד זמן רב מעבר לחדשים ספורים: שירי 'כיף התקווה הטובה' נותרו כאסופה של יוצרים שונים, וההרכב עצמו כלל לא הוציא תקליט או הופיע עקב חיכוכים בין לוי לשמוליק קראוס; אחרית הימים גם כן התפרקה לפני שהתחילה להופיע. ובכל המכלול הזה, הדרך, הקונספט, ההתייחסות אל והנפילה של 'מלכת אמבטיה' כמעט מובנים לגמרי- ולא בצורה הסמלית…

עטיפת התקליט של מלכת אמבטיה מזכירה מצה (כן, של פסח) – ציטוט מביקורת שהופיעה בעיתון מעריב בגנות ההצגה. שחור כתוב על עיתון צהוב.מלכת אמבטיה אנלוגיית פסח זו מתחדדת בקוראי את הדרך בה הוקלט התקליט (מתוך העטיפה הפנימית של ההוצאה המחודשת של 'האוזן השלישית', שכתב יאיר יונה): "בעקבות הרעש הגדול והסערה הציבורית שלא שככה לרגע, הוחלט להוריד את המחזה לאחר מספר הצגות מועט. זוהר לוי, שהלחין את כל שירי המחזה וגם ניגן תופים בו, כינס את צוות השחקנים באולפן וביום אחד הוקלטו שירי המחזה והונצחו על גבי תקליט". אנדרגראונד אמיתי… הצליל המשויף של הופעה חיה באולפן ניכר בכל הקטעים, והתוצאה הלא מושלמת היא גם חלק מהעוצמה שלהם.

המילים של חנוך לוין סרקסטיות, חדות, מושחזות ולא מרחמות על דבר. הוא רותם מילים גבוהות ו"גסות" יחד למסר קשה וצורב. כידון קר באדנות הישראלית שלאחר מלחמת ששת הימים והתחושה האופורית בעקבותיה. לוי לוקח את הכתיבה האנרכיסטית הזו ומלחין אותה בנועם לכאורה- נברשות מצילה, קלידים "מחייכים", פסיכדליית נוצה, לייט ג'אז רוק- ובחתרנות צליל בולטת חלקית. חלק מהקטעים נשמעים כמו מיוזיקל הזוי "על העוקם". הפער הנוצר בין המילים לרוב הלחנים מדגיש את שניהם.

"אנשי בסדר", הקטע הפותח שבו ישראל גוריון הוא הסולן, נע מבלדה רכה, נוגה והרמונית למקהלה נבחנית של "טוב, מסריח וחם"; "היה זה בגיל שלוש" הוא כמו שיר ערש, כשהלחן והקול של הסולנית, ז'רמן אוניקובסקי, מהווים מעין מיסוך הרדמה למילים הטרגיות.
"הגטו שלי" ו-"אחים צ'מבלולו" הם בלדות מקסימות (הלחן… ) המבליטות את התזמור והנגינה המופלאה של לוי. איני יכול להימנע מהשוואה, אסוציאטיבית אולי, לרע מוכיח. שניהם מתופפים שהיסודות שלהם מעוגנים גם בג'אז מסורתי; מעבדי צליל, שכל דבר שנגעו בו נשמע אחר, כמו עם איזושהי הפרעה או דיסהרמוניה הרמונית להפליא. בדומה למוכיח, סאונד התופים אצל זהר לוי הוא הרבה מעבר לנתינת קצב, אלא כמו מהות נושמת וחיה.
ב-"רגעים יפים", תיקי דיין היא הסולנית והיחידה כאן שמהווה קשר בין המילים ללחנים. השירה שלה אינה עדינה כלל ולכן לא מטשטשת את המסר. המיסוך נעלם קצת, שהרי אפשר למות לא רק ממלחמות, אלא ליפול ברחוב או סתם להתאבד. אכן, רגעים יפים. "עשרת הדיברות" הוא קטע של כל הלהקה, מלווה בנגינה שבטית תוך כדי החרבה של כל הדיברות. "הבטחה", הגא'זי וה"קליל", קצר, מהפנט ומלווה במקהלה מונוטונית וטורדנית.
"פגשתי בתותח ביישן" – שוב עם דיין כסולנית – נשמע כמעט כמו קטע מהתוכנית הסטירית דאז, ניקוי ראש. ישראל גוריון הנפלא ממשיך עם "אבי היקר", בלדה טרגית על אב העומד על קבר בנו שלא סולח: "ואל תדבר עוד מילים גבוהות, כי אני כבר מאד נמוך, אבי". כמה יופי יש בלחן כאן. שני הקטעים הסוגרים – "אבל המלכות היא שלמה" ו "לקקו אחים לקקו" – לוקחים שוב לכיוון השפיץ מעצם היות הסולנים כאן דיין והלהקה בהתאמה.

זהר לוי נעלם כמעט לגמרי מנוף המוזיקה מאמצע שנות השבעים, ולא התפתה ל"הופעת איחוד" של אחרית הימים או ל"הופעות מחווה" שונות. ההיעלמות והשתיקה שלו מגבירים אולי רק במעט את המוזיקה והדרך שהשאיר. הוא עשה מה שהוא אהב, בדרך שהוא אהב ועם הייחוד שלו. וכשלא התאים ל ו- הוא קם והלך.

גם ביחס לטקסטים של חנוך לוין, המוזיקה של לוי נשמעת רוחנית, מלאת השראה, העזה ודמיון. אני לא אתפלא אם השתיקה שלו נובעת מהימצאותו בדרך חיפוש כלשהי, בודהיסט בהודו או אולי יוגיסט מקומי. אבל זו כנראה סתם היסחפות שלי.

טקסטים – חנוך לוין.
לחנים, עיבודים, תופים – זהר לוי.
אברהם פנגס – גיטרה.
יוסי מנחם – בס.
רוברט צ'יק – פסנתר.
שרים – ישראל גוריון, תיקי דיין, נחום שליט, יוסי גרבר, ז'רמן אוניקובסקי .

אלי לס – ‘נוף פשוט’

2 באוגוסט 1970


יתרון יחסי. יש איזה הילת עבר סביב אלי לס. מין הסתם וההגיון שנולד הוא בשנות השבעים, אך מילותיו, שמות ועטיפות אלבומיו (גם אם לא הוא יוצרם) הולכים ברוח ובאוירה גם לשנים ישראליות מעשורים קדומים יותר מתוך התבוננות רגשית ושפה עכשוית. "כוכב מלא אכסניות" הראשון היה לואו פיי מוזר ונישתי שהכיל הקלטות שונות בסאונד ביתי ומלוכלך. "קישון" (בין אם זה נחל, רחוב או אפריים) השני הוא פנינת מופת המתבוננת ומלחינה את החיים האחוריים כאן באופן נדיר – מסוג האלבומים שיכולים להתגלות ולהיות מוערכים שנים אחרי צאתם. השלישי "אודות הנשר" מאשתקד עופף כבר גם מעל מחוזות אחרים – ברשמים ממזרח היבשת וגם ממערב ודרום הנפש היוצרת.
לאלי לס אין כנראה מגירות בבית וגם לא כיסים גדולים מידי. "נוף פשוט" האחרון הוא אלבומו הרביעי בחמשת השנים האחרונות וכמו אמני לואו פיי אחרים (מבחינת כמות ההקלטות עולה כדוגמה וויל אולדהם) לס מרגיש כותב ומקליט ללא הפוגות גדולות, אולי גם מהסיבה שאי אפשר אחרת מבחינתו, בניגוד לסוג אחר של אמנים (בלי שמות..) להם לוקח שנים של תהיות והתלבטויות בין אלבום לאלבום, עם הדגשה והקפדה על כל פרט ופרט שיכול להוביל למושג Analysis-Paralysis – יותר מידי בקרה על התוצאה= שיתוק יצירתי. בשני המקרים כמובן אין ערובה לכלום והתוצאות יכולות לנוע על כל מרחבה של הסקלה.

פרסת מידרון. עטיפת "נוף פשוט" מורכבת מקולאז'ים של חתכי תמונות המוסתרות ע"י פיתקיות וטקסטים, אך נותנות תחושת מסע, אויר פתוח וזרימה. המטוסים הידועים המופיעים באלבומיו הקודמים במילים מפציעים כאן על העטיפה במלוא הדרם ועתיקותם.
הנוף הגבעתי הירוק והפשוט בחזית העטיפה מוצג כאן בזוית של תשעים מעלות ההופכות אותו למידרון תלול (פשוט.. בטח). האלבום הוקלט כנראה באולפן ביתי ללא ציון שמות הנגנים.. כנראה לס בעצמו .

דרך עפר לכביש. "נוף פשוט" הוא האלבום הידידותי ביותר של לס. הקול שלו כמו מוקלט שכבה אחת קרובה יותר למאזין/ה ללא מיסוך, כמו גם נושאי חלק מהשירים הפותחים דלת באופן יותר חשוף וברור לתאים פרטיים יותר כמו משפחה. יש כאן ריבוי כלים יחסי כשהשימוש בקלידים ואקורדאון יותר דומיננטי מה שמוביל לסאונד יותר רך, בשל ועגול. הכנות שבאה מהקטעים מלבבת כשלס נאמן ומחובר לתחושותיו בין אם הם מנוסחות בפשטות ישירה או בפיתולים אסוציאטיביים. האווירה הכללית כאן מפויסת, טבעית, נושמת. בטן-ראש-לב יכולים ליצור שלושה שלישים..
כמעט מעל כל שירי האלבום יש שמיים. כחולים, מעוננים, סמיכים, נפגשים עם ים ונמצאים ככיפה מעל אותן ערבות, פרחים, אוהלים, גשרים ורמזורים הנמצאים כמילים חתוכות בשירים.אלי לס - ‘נוף פשוט’

"..מפליגה בתוך רמזור
 מרוח על כביש
 על דוושות עם בוץ
 כמוץ עף בשדה קוצי"


(מתוך 'מפליגה' )

פייד אין לשיר שכמו נדגם מקטע ארוך הרבה יותר. גיטרות משמחות בקטע נסיעה החולף על פני נופים אורבניים וירוקים, עם הדיקציה המוזרה של לס שנותנת את הערך המוסף כמעט בכל שיריו, ומהווה אולי את המשוכה שנראית הכי קשה למרות שבפועל היא לא. "המוזיקה שלי היא כמו עשב מכוסח" – מעיד לס על אמנותו בקטע, וכנראה זה דימוי מדויק ומטעה יחד, כמו כל הגדרה שלא התכוונה להיות כזו.

"מתוך ספר על אישה אני חושב
 על אשתי האהובה אני חושב
 שתמיד אומרת שלום לאנשים
 במין טוּב מתולתל תמים"


(מתוך 'הלק המגורד' )

הקטע הליניארי באלבום ואולי של לס בכלל הוא שיר אוהב ומקסים לאשתו, עם גיטרות רכות, קלידים וסיטאר (מסומפל?) שמדגישים את היכולת שלו לבצע גם קטעים נגישים, מתוך פתיחות פשוטה ונקיה. שירי זוגתו גם משתתפת בקולות רקע במספר קטעים.

"לאור היום על החוף
 אוכפים ורתמות
 אבוס הריסוס
 מול בגדי המלכות"


(מתוך 'וושינגטון' )

בלדת פסנתר מעורפלת המנציחה דקות. הודו ? יו.אס.אי ? העליות מהכנרת ? לא משנה . סוסים יש בכל מקום, והאהבה פועמת מעבר למקום וזמן. אנחנו זה מה שחשוב. הרגש העדין בפנים , גם אם מוסתר או עטוף.

איש טוב.  אלי לס פשוט פוגע בכל אלבומיו שדי שונים זה מזה בדקויות רבות . בתוך הבועה המיוחדת שלו שמאד מחוברת לאדמה, נופים ורגשות לס כותב מלחין ומתפתח כיוצר אמיתי ומיוחד. "נוף פשוט" הוא אולי האלבום הנח ביותר להתחיל את ההכרות עם לס, שפחות מסתיר את עצמו כאן. כובע, משקפיים, זיפים, מילה ספרותית, עצימת עיניים ואוהלים הם רק כסות למשהו אחר – קרוב, חברי, ישיר בדרכו, טבעי. לא ברור ? זה לא משנה..
המילים המסימות הבאות הם שילוב של ציטוט מהצגת ילדים ושלי :
"כל הדברים… כל הדברים… כל הדברים קשורים זה לזה. ראש לרגל, ים לחוף, ארץ לשבילו של החלב, מצב רוח אישי למצב רוח אנושי כללי. הפיכת אותה אבן במדבר השוכבת סטטית מאות שנים תשנה אולי משהו עדין , כמעט בלתי נראה בצד השני של הכדור. שינויי אמת קורים לאט.

האזנה לאלבום

אלי לס – 'נוף פשוט', פית/קית 2009.