Posts Tagged ‘ירושלים’

סינדרום ירושלים (2) . אלבום חדש לשלום גד – 'ירושלים'.

20 באפריל 2012


האלבום לשמיעה והורדה

בתדירות המדהימה של פעם בחצי שנה בא האושר לבקר – אלבום חדש נוסף לשלום גד – "ירושלים" חלק שני בטרילוגיית 'המצב'. האלבום הזה גורם לי לאחר זמן רב לאחוז בעט המקלדת ולכתוב קצת בבלוג רשמים מאד ראשוניים ומתלהבים, מה שלא קרה מספר חודשים (אוסף חדש בהתהוות). משוחד או לא (ולא) יש כאן 11 חברים חדשים ונפלאים שבחמשת הימים מאז צאתו של האלבום איני יכול להפסיק לשמוע שוב ושוב.

גד ממשיך לנסות כיוונים ורעיונות מוזיקליים, עם שירי כישוף-תפילה, מחוספסות תואמת בלחסן, שירי כמהון עמוק וגם שירים קליטים באווירה מעשורים קודמים. הלחנים יפים כ"כ שבא לבכות וזאת עם שפה חוצת סיפים . בשמיעות מאז צאת האלבום כמו בכל אלבום של גד יש את המשפטים האלה שנצרבים בתוך הראש והלב וגם כאן –

"אף אחד לא רואה (כל אחד יודע)
כל הכיתה מחכה לך " ( 'פשקווילים של אהבה' )
מסיבה עלומה לי עדיין המשפט הזה מרגש כל פעם מחדש. השיר הזה מכיל אנדורפינים במינון גבוה.

"אבא הולך לצבא ברכבת הראשונה
ואם אבא הולך לצבא בני, זה אומר שיש מלחמה
ועכשיו זה הזמן לישון
עכשיו זה הזמן לישון " ( 'אני לא אהרוג' )
מעין "שיר ערש" מורכב לילד בליווי גיטרה אקוסטית בלבד. פולק ירושלמי וגלובלי נדיר.

"ואם תהיה פעם הבאה
אני רוצה להיות בה
אני רוצה לבוא לחתום
עם כל תמימי הדור " ( 'הפועל השחור הראשון' )
הקטע הסוגר את האלבום נפלא במיוחד ומכיל לחן מצמרר עם מילים מקוות ותוהות כאחד עם הקול הזה של גד פותח השערים. שיר על זמני עם סגולות מרפא מעבר למה שניתן להסביר.

הכותרת של האלבום גורמת לחפש את ירושלים בכל שיר, אם כי נראה שההקשר לפחות בחלק מהקטעים הוא לא ליניארי. ההבנה של הקטעים היא לאו דווקא מילולית.

תהייה שולית שלי היא איך הקטעים היו נשמעים אם גד היה מקציב לעצמו שלושה חודשים לאלבום או לחילופין שנה. מעניין .

זכות גדולה היא לשמוע את האלבומים הנדירים האלה כשהם קורים, מהיוצר והאמן הענק הזה.

מודעות פרסומת

“סינדרום ירושלים” על גג בית פית/קית – הופעות של מוג’הדין, טפט ורייסקינדר.

26 באוגוסט 2009


נחמד להיות על גג פיתקית.. עם הנופים המכוערים והקסם שלהם. מגרש המכוניות ההרוסות ממול מזכיר איפה אני חי ושהרגע הבא לא בטוח בכלל.
המעקה בגג לא גבוה ובמצבים כאלה תמיד חולפת בי המחשבה לאבד שליטה ולקפוץ למטה. אבל אין סיכוי.. תעתועי מח חולפים.
אמנים ירושלמיים תמיד נראו ונשמעו לי שרוטים ומטורפים יותר מהתל אביבים. כמובן בהכללה. הפתיחות התל אביבית מנקזת באופן מוחצן את ירושלים הרים סביב לההקונפליקטים והכאבים בעוד שהירושלמים סגורים בחומות, קדושה, אבן ועליות וירידות.. עליות וירידות .. והמטענים שם מצטברים באופן שונה קצת. יותר סגור, תת קרקעי , רציני ומתפרץ כשהוא יוצא. סינדרום ירושלים.
בשבת האחרונה רב ההופעות על הגג היו ירושלמיות וזאת לרגל יציאת האיפי החדש של מוג'הדין. עוד הופיעו טפט, רייסקינדר וערופי שפתיים. אכתוב באמת קצת על ההופעות ("קצת" כי אני עיף, חסר כח ומיואש, אבל בכל זאת רוצה לנסות לכתוב) –

הקטע הסוגר בהופעה של רייסקינדר (אסף עדן) נקרא "רוצה לצעוק הצילו" ויש בו אולי את המשפט שיותר מתאר את המוזיקה של הברנש. בתוך הסמפולים, ההכפלות משחקי הסאונד והמילים יש כאב . ימבה כאב . בלי סטייל בכלל. או שזה אני.. לא יודע. בכל מקרה רייסקינדר נותן לעצמו את החופש לשחק ולנוע כרצונו בתוך וליד הסמפלר הקטן ממנו הוא מפיק את הצלילים. מאד אהבתי , וגם – לפני זמן כתבתי על הדיסק האחרון שלו.
את מוג'הדין ראיתי לפני שנה (?) ומאד רציתי שוב. יציאת ה איפי שלהם כמו היתה הסיבה לכל הערב. אלון אבנת, אורי קריסטל והראל שרייבר בהרכב שמאד חשוב לו איך הוא נשמע מבחינת סאונד, מיקס וווליום, שזה לגיטימי ומובן, אולם עיכב את ההופעה בנוסף לבעיות חשמל במהלכה. המוזיקה של מוג'הדין אינטנסיבית, דחוסה, דיסטורשנית ובה בעת מתחת לכל זה היא מלודית . בס, אפקטים ומחשב נייד-מיקסר מיצרים סאונדים ורעש באופן מדעי כמעט כשהמסר במילים הוא חברתי פוליטי (בלי שהבנתי הרבה) . בין השירים שלהם יש תרגומים לשירים של משורר החופש וויליאם בלייק, קאבר נפלא ל"להיות אדם" של זהר ארגוב וקאבר אחר לגמרי לקטע של ירושלמים ותיקים אחרים – 3ח' . יש במוזיקה חיבור בין תעשייתיות ניינטיזית למיחשוב עכשווי לאמירה חברתית (יצא קצת פלצני) אלון אבנת הסולן דומיננטי וחד וההופעה היתה מהנה למרות הבעיות, אם כי להרגשתי האופי הקצת קלאוסטרופובי של המוזיקה עובר יותר במקום סגור. איפשהוא לקראת תחתית הדף בלינק הזה (יעל מאירי) ניתן לראות תמונות שמאד מעבירות את האוירה שמוג'הדין מייצרים. בחלל שלהם ניתן לשמוע את כל ה איפי.
אההה.. ויש להם גם שם חיבה – מוג'ה.
בסוף הערב הופיעו טפט שהם צמד ירושלמי המכיל אושיות ותיקות – בניה רכס ואביעד אלברט. את טפט היכרתי משני אלבומים ניסיוניים מאד מעניינים המשלבים אמביינט בסאונדים אלקטרוניים קולות אנושיים ומיקסים בין כל אלה. ביום שבת האופי של המוזיקה היה יותר קצבי ורקיד , כנראה לנוכח החגיגיות והגובה. עדיין – מאד מעניין ולא שגרתי.