כיכר תהום. שתי אונות למוח האנושי- שמאלית וימנית. השמאלית אחראית על הרציונל, הסדר, הידיעה וקטלוג של מידע חדש על פי מגירות ידועות ומסומנות. האונה הימנית קשורה ליצירתיות, דמיון, חיפוש, תהיה, בלבול, חוסר ידיעה, גישוש והתבוננות ללא תוויות. האלבום של 'קטב מרירי' הוא אונה ימנית טייפ: העטיפה מעורפלת, השם של ההרכב מטריד עוד בטרם ידועה משמעותו, במוזיקה קשה למצוא אחיזה מלודית או למסגר אותה בנישה ברורה וידועה, אפילו הקשר בין שמות הקטעים לתכנים לא ברור. המממממ….
מסביב לכיכר. השם של ההרכב- וגם שמות הקטעים- שלחו אותי בבורותי לוויקיפדיות למיניהן, כדי לברר מי הוא אותו שד נורא המטיל אימתו בתקופת בין המיצרים, בצוהרי היום וימות, זה שיראנו (המוזיקה לעומת השד לילית היא עד מאד), או שמא זהו חץ מורעל על פי פירושים אחרים. כך או כך, מדובר בקֶטֶב מרירי, וכמו לא די בשם, בחרו חברי ההרכב לזוות (מלשון זווית) עוד יותר את שמו באנגלית ל Quetev Mriri , ולא Qetev או Ketev .. אכן זוטות אלה, אך דוקרות.
שבעת הקטעים באלבום מורכבים בעיקר משמות של פילוסופיים ומהפכנים יהודים, שלחלקם אף היה סוף טראגי (אלא מה) ברצח או התאבדות. הקשר בין השמות למוזיקה מעורפל, ולי לא היה ברור אם זה מתוך רצון להוקיר את פועלם ודרכם של אנשים אלו (כמו נתינת שם לרחוב כדוגמה) או שהקשר יותר מובנה.
ובהקשר הזה יש לציין את האסכולות השונות במוזיקה המאולתרת לנתינת שמות, וזוהי אבחנה אישית לגמרי: אסכולה אחת, לדוגמה, היא הלקונית והעניינית – קטע מספר 1, קטע מספר 2 וכו' … כלומר גש/י למוזיקה! הכותרת לא חשובה. אסכולה נוספת היא זו הנותנת שמות אקראיים כמעט לחלוטין, ומקשרת בין דברים ואירועים הקורים בזמן ההקלטה ונתינת השם למוזיקה. כך למשל "אור אדום מהבהב" (הנורית של המגבר, כן..), או "יהוא ממלמל"… וכדומה. קטב מרירי בחרו בשמות של דמויות עבר, כאמור (הומאז' ?), ובכך בחרו באסכולה העליונית והמקשרת, המתיימרת ומתייחסת לצלילים כהרבה יותר ממוזיקה
.
העטיפה בעיצוב מירב שחם (מי שעיצבה גם את עטיפת פאניק אנסמבל) משדרת צחות- מוות, ומבליטה את הדמות הירוקה במרכזו של הרישום (בצילום קוראים לזה "מלכודת האמצע"). עולם אכזר, אך עובדות הן… לא?
ועוד מעט תהום. 'קטב מרירי' הם סוג של סופר גרופ משולש ואזוטרי מהשוליים העצמאיים כאן. חיים רחמני, שלהרגשתי הוא הצלע האקטיבית יותר בהרכב, מנגן ב"בית שלישי", ולעיתים גם עם יסמין אבן ושני קדר. יהוא ירון היה ועודנו חבר במספר רב של שותפויות והרכבים, הידועים שבהם הם 'פאניק אנסמבל', 'שישה נגנים שמחים' (שהתפרקו בינתיים) ו'ריבר סטיקס', שם גם היה חבר שי לוינשטיין, שהוא הצלע השלישית כאן. כל השלישייה שכאן היא חלק מ'התזמורת הטרופית של איליאן פנסנסוי' .
בכיכר. הפתיחה, 'וולטר בנג'מין', משוטטת, מהורהרת, גולמית, רמז למקומות רחוקים, שמיכת פיקה קשה; 'ג'ייקוב פרנץ' הקצר עשיר בגישושים, קשקושי פעמונים, אקורדיון ילדותי, וכמו מכין את המאזין לגרעין הקשה יותר באלבום. גרעין? 'זרעים' בעצם. הטקסט של וסקו פופה הסרבי זוכה כאן לקטע הארוך באלבום, והוא אחד משני הקטעים המושרים (רחמני), ולכן מהווה מעין עוגן. הקטע שונה באופיו מהשאר, לא רק בגלל השירה אלא גם בכך שהוא יוצא מהקו המינורי והסגור יחסית. ההקצנה מתבטאת במילים הקשות, בצורת ההגשה וכאמור- באורכו של הקטע. לאחר שמיעת האלבום פעמים רבות, דווקא הקטע המרכזי הזה הוא להרגשתי החלש בו.
'פרנץ רוזנצוויג' קליט, ספירלי, כמו פולחן קדום בישוב חייזרי עתיק; 'רוזה לוקסמבורג' חוזר לשיטוטי הצליל מתחילת האלבום, כשהקטע הקצר והמתוח מסתיים באפקט מסוק קדורני; 'עמנואל לוינס' מביא צלילים מזרחיים, רוחות כתומות בעיר ים תיכונית קדומה לפני חורבן. הקטע החותם, 'עיר פזורה', עפ"י טקסט של יאיר הורביץ,הוא השני המושר על ידי רחמני בקול רך, מקונן, כשברקע קולות נהי מעוותים. הקטע הזה מתחבר לי מאד לעטיפת האלבום ולשד המרירי.
נחת אין כאן, אלא בעיקר תחושות של מתח, עכירות, דשדוש וטרדות. ולמרות זאת, יש באלבום לא מעט רגעים יפים וניסיון מעניין ברובו לחבר ז'אנר מוזיקלי לא נפוץ במקומותינו עם צלילי הוויה מקומית. ברגעים האחרים המוזיקה נשארת כניסיון גלמי, מגושם ומסורבל מעט.
למרות שמוזיקה מהסוג הזה נוטה להיות מואשמת בשכלתנות או כובד, לי מרגיש דווקא שהמניע הוא רגשי, ונעשה כאן ניסיון יומרני- מוצלח בחלקו- לזרום עם תחושות ומהות ראשונית, "בראשיתית" יותר, מאשר החלטות מוקפדות ומובנות, המבוססות על טכניקה או כוון ברור. המוזיקה כאן מתפקדת כמו איזשהו קוד בסיסי, פרימיטיבי כמעט, שיחד עםהעטיפה, השמות לקטעים, ואפילו השם של הלייבל, "גושפנקא", שלו זו הוצאת הבכורה,שולחים את המאזין/ה למקומות לא מוכרים, עבר רחוק, דמיון, "היה או לא היה ?",כמידת פתיחותו/ה.
האלבום אף הזכיר לי לעיתים חומרים היוצאים בלייבל Victo הקנדי, שמתמחה בהקלטות חיות של הופעות אוונגרד מאולתרות ( פרית', ג'ים אורורק, Now Orchestra ואמני נויז-אמבינט יפנים שונים).
אוּנה. תָנָאים, עיראק, נשיה, אוהי, בית ראשון, השכלה, אירופה, פרטיזנים, פלורנטין, סרביה, שלג, בראשית, בית שני, בית לוינשטיין, אל רחום, סיגריות, קרמבולה, פאניקה, בלגיה, מטע, חורבן, סקסטט, שוקולד מריר, אלסקה, הרב עובדיה, כורדיסטאן, חולות, ביוב, חולצת פסים, תכשיט זהב, קוביה, כיפור, חלל, מחשבים, סטפן צוויג, רִיק, מזבח, גראס, ללא מילים, שלוליות, תשע, שערות, דֶבֶר, חרקים, דובדבן אדום, הקוסם הלבן, שדרה,אנאגרמות, פוזה, ארמית, עיר האלוהים, קאוס, מדבר, קטב מרירי.
צֹפֶן חָדָש בְעֲבַרך 