היה אינדינגב 6

לאחר הפסקה של שנה חזרתי לגבולות, לפסטיבל ולמה שנהיה ממנו (ביחס להתחלה). הייתי בימים חמישי ושישי, מדלג בין שתי הבמות בתוך המתחם וגם לא מעט בכלל בבמה האזוטרית והמושקעת (סאונד מצויין) של המועדון התל אביבי RRC (ריאליטי ריהאב סנטר), אי שם בערבות החול מחוץ לגדר כיאה לקבורת מתאבדים .

בבמת ה RRC היתה גם ההופעה הראשונה ששמחתי לראות של להקת צנזורה הבאר שבעית (סופ סופ ) עם קארין צרפתי וקולה המלא והאדיר. רוק מצויין ולא שגרתי שהתאים למיקום הדרומי, לזמן ולהזיית הערב. ממש מורגש החיבור הפנימי בלהקה והעובדה שהם ביחד זמן רב. יופי.
בחזרה למתחם ללא כוונה תחילה נשארתי להופעת דניאל זמיר והקלרינט. מוזיקה מעניינת יוצר זמיר, אם כי זו נשארת כך והתקשתה לפרוץ אצלי משהו רגשי. וירטואוזיות על כלי זה אף פעם לא העניין הרי. זמיר מגובה בהרכב שבלט בתוכו המתופף ( ילד ? נער ? ) עופרי נחמיה שניגן על התופים כמו קלידים עם רגש , אווריריות והמצאה והיווה מפלט לחפירות הקלירנט של זמיר. לקראת סוף הופעתו החלו קטעים קליטים ודיאלוג שִירִי של זמיר עם הקהל ולזה היה כבר קשה להישאר . .
חזרה ל RRC .לראות את לבנון ללא יובל הרינג היה קצת מוזר, אולם עדיין התחברתי למדיטציית הרעש המרוכזת שלהם. גם כאן המתופף עירא מורסטין ריכז את תשומת ליבי.. נגינה באופי כמעט הפוך מאותו עפרי נחמיה. . וגם המראה.
ביום חמישי אציין עוד את צמד ההופעות הנועלות של שתיים ועשרים.. – דנסקי (עידן שמעוני) עם הרכב מורחב שלטעמי לא עשה טוב לקטעים האינטימיים בבסיסם, כשסולו גיטרה או דמותו שואבת תשומת הלב של הקלידן ממש לא התאימו ( לי ) . ללא קשר יש בעידן (הדמות) ובשירים עצמם יופי מיוחד. אחרי 4 קטעים מדדה החוצה התעכבתי עדיין ליד הצלילים המהפנטים בבמה המשנית של Farthest South , טריו שעושה מין שילוב של מונוטוניה, ג'ימג'ום, אלקטרוניקה וחפירות שונות. מאד מעניין.. ואנסה לתפסם בהופעה אורבנית קרובה.

יום שישי החל גם הוא בבמת ה RRC  . למרות בוסריות המופיעים בבוקר היה שם משהו נינוח ומאפשר כשנהנתי בלי לאהוב את המוזיקה. הממ..
בצהריים הגיעה לבמת הקוף ההופעה של האמן שאני הכי אוהב בעולם, שלום גד, שהיתה גם ההופעה שגרמה לי לא להתלבט אם להגיע לאינדי נגב הפעם.
שלא כצפוי (בראשי) גד נתן סט חריג שכלל שילוב בין קטעים חדשים לגמרי (שניים מהם בבכורה עולמית) בחלק הראשון לבין אלה המלהיבים את קהלו גם בת"א בחלק השני. היה מרגש לראות את ההופעה יחד עם קהל יחסית גדול וגם לשמוע את סוף המדבר שגד כתב לדבריו בתלמי אליהו, קילומטרים בודדים מקיבוץ גבולות. ( והשירים החדשים כה נפלאים ).
חזרה ל RRC . אלי לס ! גיבור גיטרה, נתן הופעה קצרה לצערו ולצערי עקב שיבוש מקומי. גם כך היה תענוג לשמוע את מילות האדמה והעיר של לס ,עם לכלוכי הגיטרה נותנים לרוחי מעוף ומשוש. ( ויש לו ילדים מהזהחמודים).
עדיין בבמה זו חיכיתי לחיה מילר שתמיד טוב וכיף לראות , בטח באי שם. ואכן. קוסטה קפלן נהיה מין מיני כוכב בטוח בעצמו ויוצא החוצה במקומות הנכונים . היה יופי.
חזרה למתחם, בבמת הפיל הספקתי לראות כארבעה קטעים של עבודות עפר הנהדרים שאלבומם הוא אחד היפים מהשנה החולפת. גם ההופעה השאירה לי טעם של עוד, מהמוזיקה העדינה והמפותלת מילולית שלהם. וללא פוזות.
פאניק אנסמבל עברו בשנים האחרונות מין תהליך מ ארט-רוק מעניין ל ארט רוק הרבה פחות מעניין. העיבודים הפכו ליותר רוקיים וקליטים, כשהמהות נסדקה. הילה רוח כסולנית מילאה איכשהוא את החלל של יעל קראוס, אולם מורגש כי היא רק שרה את השירים ולא חיה אותם. הופעה שהתנדפה דקות לאחר סיומה.
כמו לפני 3 שנים גם הפעם ההופעה של 'קין והבל 90210' היתה מהטובות והמלהיבות. הם באמת באמת כועסים (על הכל) . היה ממש מתאים ההופעה, הווליום, המסביב, ושאול לוריא.
לא אוהב את הבילויים. ניסיתי. פרשתי אחרי כעשר דקות.

סה"כ בלטה בפסטיבל החמרה במגמת  ה"שמייח" שגם כך היתה אחת הבעיות שלו בשנים קודמות. צריך להיות אולי איזשהוא איזון בין אינדי מדכדך ובריא לבין המוזיקה הבלקנית\ יהודית\ צוענית וכו' . אבל לא אלין. שלום גד !

ותודה גדולה לליאור שחוץ מהתעקשות מינורית על שבב נועם רותם כיתת רגליו באשר אלך.

הוא לא פרנסואה (ואולי כן). על ברק אלנקוה והגטו סווינגרס.

כל נסיון לכתוב על ברק אלנקוה יישאר בגדר נסיון . זה יהיה יותר שיתוף תחושות ומחשבות מאשר משהו מובנה על האיש ופעלו.

למרות שראיתי במעומעם חלק מהופעתו לפני כשנתיים וחצי, אלנקוה פרץ לאוזני ומה שביניהם כברק לפני כחודש לאחר המלצה של חכמת הזן מ' ואיש ההגות א'. מאז צמד אלבומיו בשמיעה כמעט רציפה ובמיוחד האחרון 'הורה לשוט' שהוא אסופת שירים מוזרה ,חידתית, הופכת לב ראש וגפיים בדרכה הסוערת , השקטה , התת עורית, האגרופית. האלבום הראשון  'זכותו של פאזל להיות מורכב'  מורכב מקטעים יותר גלמיים והוא פחות מופק, כשגם לזה יש את הקסם שלו.

אלנקוה, כך נראה, מלחין מוזיקה למילים אסוציאטיביות המספרות באופן נסתר ועמוק סיטואציות יומ יומיות אישיות אך גם דברים וארועים גדולים אי שם בעבר או בגנים היהודיים. משחקי המילים רבים, וכל שיר יכול להתפרש על ידי שומעו במשמעויות רבות כשאיני בטוח כלל שכוונת המשורר היתה אחת אף היא. התוצאה מאד מורגשת תחושתית, אם כי קשה לי לתרגם אותה למילים של רציונל. הברק זועק, מהמהם וחוצב מילים של שריטות, ניגודים וכאבים בחיוך או כאילו חיוך המציף משהו אחר הנמצא מתחת לפניו של השטח, בהומור עצמי,  שמחה קודרת וחיפוש אחר אהבה.

חלק מקסמם של הקטעים הוא שנראה ששומעים איזשהוא שלב בהתהוות שלהם מהצד המוזיקלי כשגם בטקסטים החיפוש כמו ממשיך אצל המאזין אחרי כוונתם וכיוונם. אלנקווה קורן משיריו בחושיות, עצמה ובטחון  מה שמהווה ניגוד למעורפלות של המילים וההרגשה הקדורנית מתכנן. 'הורה לשוט'  הינו אלבום עמוס תדרים מפראות מוזלמנית מופרעת קשב ומדממת עד פינות אקוסטיות יפהפיות כמו 'באת אלי' (דוקים לכיוון 'סליחות' של לאה גולדברג) , 'שנסון יהודי מועקה אקוסטית' ו'בלילה שלא אפול בו'. יש איזה קישור צרפתי באיש בהגייה לעיתים, בשנסוניות וגם בפרחחות שמזכירה לי דמויות מסרטי קונכיות משנות השבעים. הלחנים נשענים על ההרכב הנהדר שאיתו "הגטו סווינגרס" (שמשמו הקונטרסטי ניתן ללמוד על אופיו)  הכוללים את גל חרמוני בקלידים, חיים ויטלי כהן בחשמלית ויואב להב בתופים, וב'הורה לשוט' על ההפקה התואמת של אורפז אגרונוב.

הופעה של כל הבליל הזה היא משהו חריג שניתן אני מניח לאהוב מאד או כלל לא. אלנקוה מתמסר לגמרי לשיריו ולתאטרליות כאילו ליצנית, מוקצנת מידי לעיתים, שמגבירה את העירפול של הקטעים, למרות שאלנקוה עצמו מקפיד, כך נראה, להישאר ברור ווקלית כנביא מטיף בכיכר העיר. קברט היא מילה אולי קצת שחוקה בהקשר של הופעה כזו אז אולי יותר אתאר אותה כמופע גלותי המחפש אחר מולדתו. הקטעים באלבומים מקבלים זוית חדה ואנרכיסטית יותר, עם אילתורי מזמור , תנועה ושינויי מקצב (משל קריין אני בשנות ה 50) . ההרכב מחובר לגמרי לברק אלנקווה וגחמותיו (במיוחד חרמוני וכהן) וההבנה העיוורת ביניהם היא חלק ניכר באפקטיביות של ההופעה כשבקטע האחרון לוקח חיים כהן תפקיד ווקלי מפתיע.

מעבר לכל החיוכים והתזזתיות מה ששקע בי לאחר מכן היא דווקא הרגשה מינורית, עגמומית משהו הקשורה אולי למהות של כל השירים וברק אלנקווה עצמו. אין כאן משהו נגיש קל להבנה אלא דרך להתמודד עם חיים פנימיים כפולים, מכופלים, עתירי מבוכים ולהציג אותם בדרכים אנושיות מאד.

(ההופעה היתה בתחילת יולי בקפה ביאליק)

האזנה, קניה והורדה של שני אלבומיו של ברק אלנקווה והגטו סווינגרס.

יגון לא קודר. על מופע המחווה ל 'למלכת אמבטיה'

הופעת המחווה ל'מלכת אמבטיה' של חנוך לוין וזהר לוי הייתה גם סוג של תיקון הסטורי להעלאת ההצגה בזמן אמת . גם זהר לוי עצמו זיהה את הכוונה והאמת מאחור ונכח בעצמו באופן נדיר במופע הערב.

מעבר לכל המילים והדעות הפרטניות המופע הזה היה מרגש מעצם קיומו והאהבה והמאמץ שהורגש ממי שהופיע כמו השילוב בין ישראל גוריון לאמנים הצעירים. אני בטוח שהעלאה של דבר כזה היא לא פשוטה ומובנת מאליה, מה גם ששילוב המילים 'מלכת אמבטיה' מזמין באופן מאגי אולי קשיים ומכשולים (או שלא..)

אני דווקא הייתי בהופעת הצהריים (2.7 תמונע) וחוץ מההתייחסות החיובית הכוללת, במופע עצמו היו עבורי רגעים מאכזבים לצד משובחים, מה שמובן לאור ריבוי המשתתפים. בדיעבד כל הביצועים הנשיים בלטו מאד לטובה.. שירי המקהלה שלקחו את הקטעים למקום אחר, רות דולורס וייס שנעה בין איפוק מאופק להתפרצות מאופקת גם כן ובעיקר טליה אליאב ששניים משלושת הקטעים שביצעה ('פגשתי תותח ביישן' ו'יגון לא קודר') היו השיאים מבחינתי מכך שהביצוע שלהם היה מינימליסטי, מהיר ,חד ותפס משהו מהמהות של השירים באופן שונה. לא כ"כ הסתדרתי עם הפאתוס המוגזם של נועם ענבר וזאב טנא, שנפלו לדעתי במלכודת של ביצועי כיסוי שבלוניים. יצויין גם ההרכב 'אורסולה שוורץ' של חיים רחמני וטליק (טרופית אגסים) שלקח את הזמן בתחילת הקטע בסבלנות של בדואי , תוך כדי הכנת תלבושת גרוטסקית ופעמונים והיה היחיד במופע שהוסיף מימד תאטרלי. אחרי הכל מדובר במחווה למחזאי . לא ראיתי מעולם מחזה של לוין, אך נראה לי שהוא היה מרוצה מצמד השוורצים.

קיפודים קטנים על חלק מהופעות העת האחרונה . .

כאילו לא עברו הרבה שנים , עולים לבמת האוזנבר אמיר קרטס, ג'וני שועלי ועודד פרח ומתחילים מיד ב"נוסע לבד" מהאלבום הראשון של רעש. ההופעה פורסמה ככה בצנעת מה ולא הוגדרה כאיחוד של רעש אלא כהופעה של קש"פ המנגנים (גם) קטעים של רעש. הצנעה הזו היה גם על הבמה בהופעה ישירה , נטולת פוזה ונראה ששלושתם מאד נהנים לנגן יחד בלי אותו משהו דביק שעלול להיות בהופעות איחוד. למרות חלודת מה בביצוע חלק מהשירים ההופעה הייתה מיוחדת ומרגשת, וזאת בגלל העובדה שרב השירים של רעש הם בין טובים למצויינים ואותה עמימות נקיה שציינתי קודם.
באופן אישי תמיד התחברתי יותר לקטעים של קרטס ברעש (וגם לאלבום הסולו הנהדר שלו 'ים צהוב' ) שם בתוך חיספוס ורעש יש את הרגישות והמילים המחפשות-אובדות-כה יפות . קרטס מביא איזה תוספת נוירוטית מחוייכת שלוקחת את המוזיקה עוד הצידה.
רב הקטעים בהופעה היו מהאלבום הראשון, ורבים גם מהאלבום השלישי והמיוחד 'אני זה לא אתה' (כתב-יאיר יונה) שם הלהקה צללה לסאונדים אלקטרוניים מופנמים יותר ומילים רוחניות (בעיקר בקטעים האחרונים).
בין הים להר ובין רעש למלודיה. זה הקטע שסגר את ההופעה סופית.
♠
כברה של דרך עשתה להקת חיה מילר מאז אותה הופעה שנתיים וחצי לאחור – ה"נעל הכבדה" היתה אז עוד "רגל מעץ". מאז יצא לי לראותם מספר פעמים בהופעות משולבות ונסיבות אחרות. בהופעה האחרונה לפני כשבועיים התרכזתי בעיקר בסתיו בן שחר המתופף. יש אין ספור דרכי תיפוף. . יבש, טכני, מדויק, כבד, מהיר וכו' . תופיפט המילרים מכה בהם באופן כה חם חי וחזק שלרגעים דימיינתי את צרותי ומחסומי ככדורים תחת המקלות . שיתנפצו. חזק לא מתייחס רק לעצמה אלא ללב גדול שמורגש שם. חוץ מזה ההופעה של המילרס היא כיף מפולפל של מילים והומור-בוץ חשמלי מתוחכם כזה (חתיכת). הרכב נהדר.
(אותו בן שחר אחראי אגב להפקה המוזיקלית לערב המחווה המסקרן ל 'מלכת אמבטיה' של חנוך לוין שיועלה בתחילת יולי)
♥
להופעת החיה קדמה הופעה פותחת קצרה של טל אורן שבאופן מדוד מפלסת דרכה בשוליים הצרים של החולות והצפיפות. רווחים בין ההברות,נשימות, מילה מדויקת, שֶקט והך בתוף, מופשטות של רגש, עפעפיים מתוחים, הלמות הדם. יופי.
♦
ל אסתר שמיר אלבום יפה נפש (בלי שום ציניות) אהוב עלי – 'בגלל האנשים שאני אוהבת' שמו ,שיצא ב 2003. לשירי שנות ה 80 אין לי שום קשר וחיבה וגם אלבומה החדש חצה את הקו העדין מהנפשיות של הקודם לכמעט מיסיונריות (בהגזמה). להופעת השמיר הלכתי אחר לחץ חברתי מתון וקבלת כרטיס חינמי. שמיר אישה לבבית ומרשימה מבצעת בעיקר שירים ותיקים (למרות שהיא "כבר לא שם") בנוסף לקטעים רבים מהחדש. מהאלבום חביבי בוצע לצערי קטע בודד. סה"כ היתה הופעה מהנה אם כי הנסיון לרצות את הקהל היה על גבול המטריד, בנוסף לשיר הסיום הנורא – במקום הכי נמוך בת"א, מעבר לחשיבותו האובייקטיבית. לאחר הופעות רבות מאווררות ומאופקות היה משעשע ומוזר עבורי להיות בתמונע מלא בקהל נלהב המלווה את השירים בכפיים ושירה.
עברתי רק כדי לראות.
♣
עוד קיפודים על שירלי ואיתמר, נגה שלו ואלברט בגר בעתיד המעורפל (ואולי לא).

איפה החיפושיות ? קצת על אינדינגב 4 ושש תמונות

כמעט ולא ראיתי את חיפושיות גבולות השנה. אך לאחר שהן לא עמדו במסת האנשים בשנה שעברה קיויתי שהסיבה לכך השנה היא אקולוגית ולא הדברתית .

הרעיון למתיחת הפסטיבל ל שלושה ימים נראה לי מלכתחילה מעט חשוד, למרות שיש אפקט מצטבר חיובי בזמן ארוך יותר. לאחר הפסטיבל הזה אני חושב שהיה עדיף להשאירו יותר מרוכז ביומיים (אפשר בימים חמישי-שישי) במקום לרַצות מספר גדול של הרכבים ושמות. זה די היה על חשבון האיכות בסה"כ. אני בחרתי להיות ביומיים הראשונים בעיקר בגלל הליינאפ כשכאב הראש בתם נסיעת המרתון בפקקי חמישי אחה"צ לא מרפה שעות ארוכות.

גבולות אינדינגב. מקום מיוחד, אוירה נהדרת שהלכה והתגבשה. המון צבעים, ריחות ותחושות ולא רק מהמוזיקות השונות. סה"כ היה כיף. ויחד עם זאת שום אוירה וחולות מדבר לא יאפילו על מוזיקה גרועה (לעניות דעתי כמובן). חלק מההרכבים שהופיעו השנה היו רעים אם לאמר זאת בפשטות כשמצאתי את עצמי נמלט מבמה אחת לשניה ואף מחוץ למתחם לעיתים, אם כי באותה נשימה אני מזכיר לעצמי שאני לא מנגן או יוצר יותר טוב מהם וזה טעם אישי. זהו.

מה בכל זאת. הצ'קרה של הפסטיבל נפתחה אצלי בהופעה של קוואמי שמעולם לא טרחתי לשמוע, ואף מה ששמעתי בבית לאחר מכן לא נשמע זה. כנראה מסוג המוזיקות שמתאימות להופעות וארועים חגיגיים. חוץ מהלהט המדהים של האיש יש לו גם הרכב מלווה מצויין .

רייסקינדר. חתר באדישות מיזנתרופית תחת אינדינגב, הקהל, עצמו ומה לא. האנטיתזה לכל האוטופיה החביבה שהיתה שם. פעם חמישית או שישית שאני רואה אותו בהופעה וזו היתה המוזרה מכולם. מה זה אומר עלינו כחברה שנרצח קוסמונאוט בתחנת החלל מיר? וכולם רעים אלי כולם גסים אלי. הופעה מרגשת וזה לא בהכרח קשור למוזיקה אלא למצב נפשי , חשמל באויר וניואנסים של הברות . זה קטע אהוב עלי במיוחד שלו.

טל אורן בחשמלית ומתופף . הופעה מאד יפה. השילוב בין הקטעים הרגישים והמופנמים למעברים הרועשים והנרגשות של טל אורן היה מקסים ומיוחד.

טליה אליאב מלכת המדבר . .  (על משקל "פרסיליה" הסרט שמעולם לא ראיתי ולא רציתי לראות)  גן עדן למצלמות. הופעה נהדרת שהשתלבה יופי באוירת  היריד מסביב. היה טוב גם לראות קהל רב ביחס למעטים שמגיעים להופעות המצוינות שלה בלבונטין. אולי מעכשיו.  טליה והרכב הלב הנהדר שאיתה ניגנו חומר חדש ואת 'כמהון' (שיר של מרים ברוך חלפי) מאלבומה הקודם 'התנועה' שאותו אני אוהב יותר ויותר לאחרונה. כמהון כמהון כמהון. מילה מוזרה עם השפעה מאגית כמעט שמאד מתקשרת לחולות ומרחבי געגוע.

וגם חיה מילר, עדאקי ועוד.  שש תמונות :

חלונות

תינוק

עצים

תג אפור

בצילה

קעקוע של מסטיק

יומיים בתוך פיתקית אחת

את חלקו של הסופ"ש האחרון (5+6/2/10) ביליתי בבית פיתקית לרגל יום ההולדת (בערך) החמישי של הלייבל. לפני המילים על חלק מההופעות שראיתי, ראויה לציון מיוחד הכנסת האורחים של אנשי פיתקית אל ביתם, סידור וארגון המקום באופן מרשים עם הרבה לב. הבמה ה"גדולה" בחדר הפנימי נראתה כמקום הופעות ותיק וטוב עם חלל מצוין. אם הייתי מחליף את הגיטרות החשמליות בפסנתר וצ'לו הייתי חושב שנקלעתי למאה ה 17 לאיזו טירה דקדנטית ובה מסיבה מוזרה של הילדים החורגים. הקירות, האזור המדורה והתאורה הצהבהבה עשו את שלהם.

היום הראשון התאפיין במזג אויר זעוף (ויפה) , גיטרות נוקשות והופעות עם אופי קשה יותר באופן יחסי כשהיום השני היה רך יותר הן מבחינת ההופעות והן מבחינת הקהל שכלל ילדים ועוללים. השמש גם זרחה בקור בחוץ.

כוחי אינו איתי כרגע אז אשרבט מעט על חלק מההופעות . ההופעה הראשונה שראיתי היתה של ה mummies & puppies דואו תוף וחשמלית ברה מז'ור. רועש צפוף ואנרגטי אולם אחרי מספר קטעים נהדפתי לאחור אולי בגלל הדמיון בין הקטעים או אורכה של הופעה זו (שנגסה מסתבר בהופעות המאוחרות יותר) .בגדים כהים ומלוכלכים ללא הוראות כביסה, מסוג המוזיקה שצריך לזוז איתה ו"לחוות" .
ההפתעה הראשונה מההרכבים שלא היכרתי היתה של ממלושן. טריו סול-די-אז המנגן רוק עם מלודיות מענינות ושילוב יפה בין הסולן עב הבשר והקול בחשמלית לשרון קנטור בתופים וקולות. כמעט את כל הקטעים אני זוכר כטובים. ארצה לראות אותם שוב.
מנסיון עבר החלטתי לדלג על דיויד בלאו כשגם למוזיקה של אסף שריג שאותו אני רואה לראשונה לא התחברתי. כלאמר יש עליו הרבה. רואים. אבל אולי זו האנגלית או אותו גורם מיסתורי מבורך וארור שגורם לי לא לאהוב כל דבר.
אלי לס היה נהדר (ולמרבה הצער קצר) , אני מרגיש שיש לי כבר חלק מצרור המפתחות לקודים הרבים של האיש. יש כאלה שלמרבה הצער עדיין לא גילו אף מפתח. השירים החדשים נשמעו מצויין ובכלל יפה לראות את ההרכב שמנגן איתו ביחד. מין שלווה כזו ביניהם בתוך כל השירים.. במיוחד המתופף סגור העיניים. לס גם מתגלה כאיש סאונד משובח.

ליום השני הקפדתי עד מאד להגיע בזמן (בערך..) . שוטה הכפר ויועצו של המלך – ריסקינדר בהופעה! פעם שלישית או רביעית שאני חוזה בפלא. לאחר מבואסות מה נקרא לזה בהתחלה נכנס הבחור לנבכי סמפלרו והפיק יהלומי רעשים ומשפטי כאב שבורים . נהדר (רק איך אומרים "כן" בעברית?). דני הדר אחריו היה נפלא. בכלל הדר הוא אחד הדמויות הכי מקושרות לפיתקית מבחינת זמן ועוד בחינות שאיני יודע. לאיש יש נוכחות חזקה ויחד עם שיריו החדים ולחניהם העדינים והיפים שבה אותי לגמרי. יצויין במיוחד שירו החדש "אסף" לזכרו של אסף רוז שנהרג לפני כמה חודשים. ( ניתן לראות כאן )
את רועי ארד זכרתי לטובה, איכשהוא מאינדינגב2, אולם הפעם זה לא עבד. אסור לו אולי לגעת בכלי שמפיק צלילים (כלאמר מותר לו. מי אני שאגיד 'לא' ) הטקסטים ה(כאילו) שטותיים עוברים טוב יותר בדיבור בלבד או על רקע מוזיקה שמנוגנת מדיסק, אבל התחברתי לחלקים קטנים מזה.
לנגה שלו קול מיוחד ויכולת מרשימה להתחבר לשירים. רק עם אקוסטית ולעיתים עם מפוחית ובנינוחות יחסית היה טוב להתפתל עם הקטעים הקלילים והכבדים. את אלבומה הבא (חושבני) יפיק יהוא ירון.

עם קשר לפיתקית וללא קשר לסוף שבוע הזה גיליתי ביוטיוב קטע של דני הדר ונגה שלו יחד באינדינגב הראשון. יפהפה. אין לי מילה אחרת.

"..ספר אחד לקרוא ומחברת 70 דף..", שלום גד בעשן הזמן

אמש הופיע שלום גד בבירת הדרום ב'עשן הזמן' – חנות ספרים מיוחדת ומין מרכז תרבות באר שבעי. במקום לכתוב שוב (מה שלא היה קורה) באופן ישיר איך היתה ההופעה או מה היא עשתה לי, החלטתי לאור המראה המלבב של ספרים משומשים ברקע ההופעה לקחת קטעים מספרים שאני מאד אוהב ולצטט מהם קטעים שינסו לתאר משהו ליד וקרוב להופעה המסוימת הזו, לגד בכלל ובמפגש של אלה איתי . נסיון למצוא מילים מתאימות בספרים לא קשורים מתוך ידיעה שהדיוק הוא חלקי והתחושה חלקית פחות . למי שיש סבלנות לקרוא . למטה בכל זאת יש לינק לרשמים מההופעה הקודמת (גם) באותו מקום.

קטע ראשון :

כאן, במבוך, היו לו תשע שנים לחדד את זכרונותיו. הוא כבר מילא כמה וכמה קוביות בקטעי זכרונות, אך היה זה בעיקר בשנות גלותו הראשונות, כאשר ניכר בו החשש שמא יפוג עברו כעשן. הוא גילה שזכרונו מתחדד עם השנים. ואולי היה זה פרי אימונו הרב. הוא היה מסוגל לראות בעיני רוחו מראות, לשמוע קולות ורעשים, לחוש בלשונו טעמים, להריח ריחות. הוא היה מסוגל לשחזר שיחות שלמות באמינות רבה, לחזור מילה במילה על מסמכים ארוכים ומפורטים, האמנות שלמען חתימתן ניהל משא ומתן. הוא היה מסוגל לקרוא בשמותיהם של מלכי אנגליה, מראשית ההסטוריה שלהם ועד ימיו. הוא זכר את שמות כל הנערות והנשים שאותן ידע.
(מתוך 'האיש במבוך' , רוברט סילברברג)

קטע שני:

בעלת הבאר מכבה מנורה. התקליט נסתיים. הם כמעט באפלולית. הגיעה השעה המאוחרת, ועם זאת המחויבת, של סגירת בתי הקפה בהירושימה. הם משפילים את עיניהם שניהם, כמו נאחזו צנעה מופלגת. זורקים אותם החוצה מן העולם המסודר והמאורגן, שהסיפור שלהם אינו יכול להשתלב בו. המאבק הוא בלתי אפשרי. היא מבינה זאת לחלוטין, בבת אחת.
כשהם זוקפים שוב את עיניהם, הם בכל זאת מחייכים, "כדי שלא לבכות", במובנו הכי ברור של הביטוי.
(מתוך התסריט של 'הירושימה אהובתי' , מארגריט דיראס)

קטע שלישי: 

..ואת אלה עלי לנסות ולהבין כעת, להצעידם במשעול הצר מאד של העובדות, לצנן את ערפל הרפיון הרך לכלל טיפות צלולות, אלא שלא אעשה זאת. רק אקום כעת מעל מיכסה הבטון המנומר יבלות אבן, ואלך מכאן, ולשם שינוי, וכדי שלא יעלו במוחי מחשבות או מסקנות ותהיות, ובעיקר לא – סקירה מעמיקה, בחינה ובדיקה, של הערב הזה והלילה הזה, אני מתחיל כבר כעת לשרוק.
(מתוך 'רץ' ' דויד גרוסמן)

קטע רביעי:

היתה שעת-בוקר מוקדמת מאד, הרחובות נקיים וריקים, שרוי הייתי בדרכי אל תחנת הרכבת. כשהשוויתי את שעוני עם שעון מגדל אחד, נתברר שהשעה מאוחרת הרבה יותר ממה שחשבתי, צריך הייתי למהר מאד, הבהלה שמחמת הגילוי הזה נטלה ממני את בטחוני בדרך, עדיין לא הייתי בקי ביותר בעיר הזאת, למזלי נמצא לי שוטר בקירבת מקום, רצתי אליו ושאלתיו בקוצר נשימה לדרך. הוא חייך ואמר : "אותי אתה שואל לדרך?" "כן", אמרתי, "שעל כן איני מוצא אותה בעצמי". "הרף מזה, הרף", אמר ונפנה הצידה בתנופה, כמי שמבקש להתייחד עם צחוקו.
(מתוך 'תאור של מאבק' , פרנץ קפקא, תרגום – שמעון זנדבנק)

קטע חמישי:

חִידָה אֲשֶר תְּשוּבָה לָהּ אַיִן
לוּטִים בְּאֹפֶל צְעָדָיו:
מָתַי בָּא אַרְצָה, וּמִנַּיִן ?
הֵיכָן הִשְלִים אֶת לִמּוּדָיו ?
הֵיכָן נוֹלַד הוּא, וּבֶן כַּמָּה ?
מִמִּי הוּא מִסְתַּתֵּר, וְלָמָּה ?
וְעוֹד כָּהֵנָּה קֻשִיוֹת ! –
כָּל עוֹד יוֹשֵב הוּא כָּאן בֵּינֵינוּ,
רוּחוֹ אֵיתָן, לִבּוֹ הוֹלֵם,
בְּעִיר קָדְשוֹ, יְרוּשָלֵם,
חַמָּה זוֹרַחַת בְּשָמֵינוּ,
מָאוֹר גָּדוֹל, תָּמִיד נָכוֹן,
עַמּוּד עָנָן, כּוֹכַב צָפוֹן.
(מתוך 'מקום אחר ועיר זרה' , מאיה ערד)

 

פסטיבל ‘הלם כרך’ ב ת”א. על (חלק) מיומו הראשון

לא הייתי בצוותא מאות שנים. פעם אחרונה, בגלגול אחר, הילכתי בשטח בו נמצא המבנה היום, על הגבעות עם עדרי. האדמה טובה ופוריה ,השמש לא היתה פוצעת והאויר קל.
כששמעתי שהופעות "הלם כרך" יהיו בצוותא אז התלהבותי הצטננה או בשפה יפה יותר עיטבֶהֶסטָי. המקום מקושר אצלי לשלמה ארצי, מפא"י וכסאות עץ חורקים. אתר האינטרנט של צוותא מדכדך במיוחד עם אדום בולשביקי מזעזע ומידע מפורט כמו ב קגב . המחירים לעומת זאת לא קומונוסטיים כלל וכלל ואת ההתלבטות אם ללכת פתרו מנהלי פורום מוזיקה ישראלית בווינט (תודה).

היום הראשון נראה לי מראש היותר מעניין . חוץ משלום גד ויהלומיו שלא כ"כ הסתדרו לי בראש עם המקום, רציתי לראות את רן סלוין וההרכב הנורווגי שלא ידעתי עליו דבר. אולי גם את פישוף למרות שעד עתה לא אהבתי כמעט שום דבר שהוא קשור אליו (חוץ מהפסקול לסרט 'מבוזבזים' ) .
וגם מיתר קוטלר שרק כמה שעות לפני ההופעה שמעתי את המיספייס שלו. משום מה התקבע לי בראש שזו עלמה ולא עלם. המוזיקה בכל מקרה לא נגעה בי. בחלק מהקטעים יש פוטנציאל קטן שגם נשאר כזה.


זה לפני. ובפועל :

מיתר קוטלר בהופעה היה גירסה רועשת של האולפן. הקטעים נשארו בשבלוניות, עם טקסטים מביכים, אם כי כנים. חשבתי באותו רגע שלעשות מוזיקה טובה זה ממש לא פשוט והתמלאתי הערכה מחודשת למוזיקאים שאני כן אוהב. קוטלר משום מה הצחיק מאד אנשים מנורווגיה (שגרירות ?) שחיכו בסבלנות להופעה אחריו. היה מצחיק לראותם. למרבה המזל ההופעה הוגדרה כמופע פותח וכללה שלושה קטעים.
את ההתלבטות אם להישאר באולם להופעה של Ones & Zeros הנורווגים או לנדוד למאורה הסמוכה עם "בני המה" פתרה העובדה שעדיף לראות משהו לא מוכר ממשהו שכנראה לא אוהב.. הנורווגים מנגנים טוב, אנרגטיים אך Alas שבלוניים וחסרי אותו ניצוץ מסתורי שידליק את הכבוי. קלישאות אייטיז באריזה אירופאית. פרשתי ל"בני המה" אחרי מספר קטעים.
טוב. כאן שרדתי קטע וחצי והחלטתי סופית שאת מה שפישוף עושה אני פשוט לא אוהב . מוזיקה משעממת, נטולת תחכום בתחפושת של תחכום יתר וים של פוזה. לאו דווקא באיך שהיא הוצגה אלא באיך שהיא נתפסה אצלי . הנקודה החיובית היחידה היתה חיצונית לחלוטין כשפישוף הזכיר לי גיבור ילדות מאחד הגלגולים הקודמים (לא זה של העדר) ותמונתו מצורפת כאן למי שיזהה.
הפסקת בוטנים מצופי גלוטן (לא מומלץ) וחומוס קלוי.
צוותא 1. כסאות העץ צופו או הוחלפו, או שהתקלף הציפוי מזכרוני. קיוויתי ששלום גד יופיע ראשון כדי שאוכל לפרוש אח"כ. אבל לא. ה"קולקטיב" היו ראשונים. שבעה נגנים, חלקם ממש טובים שניגנו קטעים משלושת אלבומיהם . מה אומר ? בסדר נו.. אבל נשמע לא אמיתי ולא מחובר. עדיף מישהו שלא יודע לנגן אבל ממלמל את האמת שלו. והקטעים היו טובים כלאמר, עם עיבוד ,תפקידים ,שירה מיוחדת, הומור והרמוניה קולית. אבל אני נודניק כנראה וסוג המוזיקה הזה כנראה לא מדבר אלי כלל. כמה שורות מתחת הודעה זו יש רשמים על הופעתם בתמונע שבוע שעבר.
בשלב הזה עלתה להקה לא מוכרת לי ולא ידעתי אם אלה יוסלס אידי או גיישה נו אותם לא ראיתי עדיין. אלה היו ID . יש להם לחנים מתוקים-מחוספסים. בריטים משהו, אולם כנראה בשלב הזה נכנסתי לגמרי לתפקיד הנרגן שגם אם מלאך שרת ירד לא אהיה מרוצה. הגרעפס שאחד מהם שוֹרר למיקרופון לא הוסיף דבר חיובי להרגשה.
שלום גד ויהלומיו. קדוש קדוש. למרות השעה המאוחרת (אחת ומשהו) מיעוט האנשים ,הצוותא הזה (צוזאמן תחליפו שם) והסאונד המחפיר בהופעה הצלחתי להנות חלקית. השירים איכשהוא דישדשו בין כל אלה. והיה יהלום – שיר חדש לגמרי 'מישהו לקחת הביתה' שגד הציגו כחדש במיוחד . קטע מצוין שהצלחתי להיזכר היום בפיסות ממנו והוא שימחני עד מאד. ההופעה נקטעה באכזריות לאחר עשרים ומשהו דקות, כנראה בגלל האיחורים והשעה. לגיישה נו לא נשארתי מאותן סיבות אם כי ארצה לראותם בהזדמנות אחרת.
את רן סלוין (שמעתי שהוא שיחק סוליטייר תוך כדי הופעתו…)(סתאם סתאם..) ויהלי סובול לא ראיתי.

לסיכום : יוזמת הפסטיבל ברוכה. המקום בעייתי. כמו גם צמידות השעות והשעה בכלל. על הצמידות לארועים אחרים דובר כבר. מוזיקלית – אני אישית התאכזבתי מרב מה שראיתי בין אם היה משעמם, נדוש או לא מתאים לטעמי. עם כל הכתוב כאן יש בי באופן כללי הערכה לאלה המנגנים, עולים על במה ויוצרים את שלהם בתרבות השוליים המקומית. חציבה איטית. אני לא עשיתי זאת מעולם ובתור צופה קל לבקר ולשפוט. עדיין יש שורה תחתונה אם יש חיבור או לא. זה העניין בעצם בכל דבר כמעט.

“סינדרום ירושלים” על גג בית פית/קית – הופעות של מוג’הדין, טפט ורייסקינדר.

נחמד להיות על גג פיתקית.. עם הנופים המכוערים והקסם שלהם. מגרש המכוניות ההרוסות ממול מזכיר איפה אני חי ושהרגע הבא לא בטוח בכלל.
המעקה בגג לא גבוה ובמצבים כאלה תמיד חולפת בי המחשבה לאבד שליטה ולקפוץ למטה. אבל אין סיכוי.. תעתועי מח חולפים.
אמנים ירושלמיים תמיד נראו ונשמעו לי שרוטים ומטורפים יותר מהתל אביבים. כמובן בהכללה. הפתיחות התל אביבית מנקזת באופן מוחצן את הקונפליקטים והכאבים בעוד שהירושלמים סגורים בחומות, קדושה, אבן ועליות וירידות.. עליות וירידות .. והמטענים שם מצטברים באופן שונה קצת. יותר סגור, תת קרקעי , רציני ומתפרץ כשהוא יוצא. סינדרום ירושלים.
בשבת האחרונה רב ההופעות על הגג היו ירושלמיות וזאת לרגל יציאת האיפי החדש של מוג'הדין. עוד הופיעו טפט, רייסקינדר וערופי שפתיים. אכתוב באמת קצת על ההופעות ("קצת" כי אני עיף, חסר כח ומיואש, אבל בכל זאת רוצה לנסות לכתוב) –

הקטע הסוגר בהופעה של רייסקינדר (אסף עדן) נקרא "רוצה לצעוק הצילו" ויש בו אולי את המשפט שיותר מתאר את המוזיקה של הברנש. בתוך הסמפולים, ההכפלות משחקי הסאונד והמילים יש כאב . ימבה כאב . בלי סטייל בכלל. או שזה אני.. לא יודע. בכל מקרה רייסקינדר נותן לעצמו את החופש לשחק ולנוע כרצונו בתוך וליד הסמפלר הקטן ממנו הוא מפיק את הצלילים. מאד אהבתי , וגם – לפני זמן כתבתי על הדיסק האחרון שלו.
את מוג'הדין ראיתי לפני שנה (?) ומאד רציתי שוב. יציאת ה איפי שלהם כמו היתה הסיבה לכל הערב. אלון אבנת, אורי קריסטל והראל שרייבר בהרכב שמאד חשוב לו איך הוא נשמע מבחינת סאונד, מיקס וווליום, שזה לגיטימי ומובן, אולם עיכב את ההופעה בנוסף לבעיות חשמל במהלכה. המוזיקה של מוג'הדין אינטנסיבית, דחוסה, דיסטורשנית ובה בעת מתחת לכל זה היא מלודית . בס, אפקטים ומחשב נייד-מיקסר מיצרים סאונדים ורעש באופן מדעי כמעט כשהמסר במילים הוא חברתי פוליטי (בלי שהבנתי הרבה) . בין השירים שלהם יש תרגומים לשירים של משורר החופש וויליאם בלייק, קאבר נפלא ל"להיות אדם" של זהר ארגוב וקאבר אחר לגמרי לקטע של ירושלמים ותיקים אחרים – 3ח' . יש במוזיקה חיבור בין תעשייתיות ניינטיזית למיחשוב עכשווי לאמירה חברתית (יצא קצת פלצני) אלון אבנת הסולן דומיננטי וחד וההופעה היתה מהנה למרות הבעיות, אם כי להרגשתי האופי הקצת קלאוסטרופובי של המוזיקה עובר יותר במקום סגור. איפשהוא לקראת תחתית הדף בלינק הזה (יעל מאירי) ניתן לראות תמונות שמאד מעבירות את האוירה שמוג'הדין מייצרים. בחלל שלהם ניתן לשמוע את כל ה איפי.
אההה.. ויש להם גם שם חיבה – מוג'ה.
בסוף הערב הופיעו טפט שהם צמד ירושלמי המכיל אושיות ותיקות – בניה רכס ואביעד אלברט. את טפט היכרתי משני אלבומים ניסיוניים מאד מעניינים המשלבים אמביינט בסאונדים אלקטרוניים קולות אנושיים ומיקסים בין כל אלה. ביום שבת האופי של המוזיקה היה יותר קצבי ורקיד , כנראה לנוכח החגיגיות והגובה. עדיין – מאד מעניין ולא שגרתי.

‘איש לא אילם, גבוה ודק’ – על הופעות יהוא ירון . .

צמד העופרים, אי שם בתחילת שנות ה 60 ביצעו את שירו של אהרון שבתאי 'איש אילם גבוה ודק' ללחנו של אריה לבנון. השיר הנוגה והמופלא הזה מתקשר לי ליהוא ירון שאת הופעותיו בחדשים האחרונים אני משתדל לא לפספס, לא רק במשמעות המחויכת וההפוכה בשם הקטע אלא ברוח של השיר בו נושמת תל אביביות, ילדוּת, זמן "היה" וסוף טראגי שקשור , איך לא, למלחמה.

הנושאים האלו (גם) נמצאים בשיריו של ירון שמתגלה כאדם, משורר ומלחין עם נשמה יתרה. בחלק מהשירים  מצליח יהוא ירון לדחוס כמות מלל בריבועי זמן קטנים באופן יצירתי ומרשים, כשהוא חי את שיריו באופן תאטרלי נוגע ללב (שלי) בכנותו. פניו מתעוותות, זרועותיו נמתחות וכל מימיקת הגוף מגיבה לכל הברה מושרת ואקורד מנוגן. העצביות והרגישות נמצאת בשירים שמלאים ברגש גדול גדול המספר על שמשות, ימים, ילדוּת, געגוע למה שאין, חיים אורבניים ושריטות נפש מובנות , וכל זאת באופן שלא נשמע כמוהו ברצועת החוף ושפלת ההר.
בשירים מעורבים בליל סגנונות כרוק בריא, רוק חולה, בלדות, קברט ואפילו הבהובי שנסון  כשצורת ההגשה , הקול והברק הנרגש בעיניים יוצרים משהו מקורי מעל ההגדרה.

את שלב הסולו יהוא ירון מתחיל  וממשיך אחרי שנים של פעילות אינטנסיבית במוזיקה (התל אביבית) המקומית שכללה בעבר (כיוצר) את שישה נגנים שמחים ובהווה (בעיקר כנגן) את פאניק אנסמבל, קטב מרירי, אביב גדג', ועוד רבים מאד. במעבר אל המיקרופון הראשי נותרים הבס והקונטרה-בס מאחור, בלי אפשרות או רצון להסתתר מאחוריהם (שגם זה נחמד – ע"ע סחרוף), אלא להיפך. הנגינה נתונה בידי הרכב מצוין ביותר הכולל את טליה אליאב בקלידים וקולות רקע, יונתן לוויטל בבס, שי לוינשטיין בחשמלית ואביב ברק תופים.

בהופעות האחרונות ראיתי את ירון בכל מיני פורמטים. הופעות סולו, הרכב מלא ודואטים דינמיים ומתחלפים. השירים לכן מתקמטים בגמישות כבצק רך (מקמח מלא) לכל כיוון כשהאמת מאחוריהם נשארת תמיד. נראה שירון עצמו עדיין בודק ומנסה צורות וגישות שונות לקטעים מתוך פתיחות ומוכנות לעצב את השירים  באופן שמתאים לרגע נתון, וכל רגע הרי אחר הוא.  יש לכן משהו גֹלמי ומחפש בקטעים יחד עם בשלות ועומק מפתיעים .כמעט בכל הופעה ישנו אירוח של אמן אחר והפרגון של ירון הוא פשוט יפה.

רגע מאושר בהופעה נרשם אצלי במיוחד בדיסטורשן הפותח את אחד השירים המצמררים ששמעתי כאן 'ההרודיון שלָךְ' שמקשר אותי לילדות רחוקה, כאילו מתוקה, כאילו נוגה (בלי קשר מה באמת כוונת השיר)

"אין פה מוות בכלל  .. עצב היום
אין גבול לשמחה  או סיכוי לחלום
היום טובל בברכה אפורה
בהרודיון שלךְ.
השמש עולה כמו אל, מלא בעצמו
חסר רחמים
מביט ממרומו מחטט בפצעים
ואז כשאימא קוראת לאכול
אנחנו מסתתרים
בהרודיון שלךְ.

גהנום שמרגיש כמו גן עדן חם
זה סוף העולם ואנחנו עוד משחקים
באדם וחוה
אל תדברי,כי אם תדברי
הכל יעלם
השמש קופחת כבר לילה שלם
ואז כשכל העולם יסתכל
אנחנו נרדמים
בהרודיון שלך.

(מתוך 'ההרודיון שלך' )

קטע בולט נוסף הוא 'דגל שחור' שבוצע בחלק מההופעות . גם כאן קולות משלימים של טליה אליאב שקולות הרקע היפים שלה לוקחים את הקטעים למקומות פּרוגיים.

"…כולם שוכבים עם הראש בחול ואת טובה אלי
המים עולים ועולים מסביבנו
גל נשטף מעלינו
בואי נניף דגל שחור בשער
ונתחבא בשמיכה"

(מתוך 'דגל שחור' )

(ולמה לא כמה מילים על הירח? סתם ככה. אם מחלקים את הירח באופן ציורי לשני סוגים בסיסיים, ישנו זה המלא, הרך, המימי, המטורף, המוּדי, הרגשי (4טיס לדוגמה). הסוג השני הוא הירח דמוי הסהר- זה שרואים את אפו החד בפרופיל בציורים בספרי ילדים. סוג זה קודר יותר לכאורה, צילו כבד, מסתורי, מופנם, חד ומדויק (שוב ברנרד כדוגמה). המשותף לכל הירחים האלו שנולדו הם בתחילתו של חדש יולי)

יהוא ירון יקליט מן הסתם את השירים לאסופה אחת מרוכזת כשבינתיים ניתן לשמוע אותם במיספייס, בשפופרת ובמקומות נוספים. זה לא זמן טוב לכתוב שירה, אך זמן מצוין הוא להוצאת אלבום.

קישורים:

מיספייס

'בקרוב מאד' – מתוך הופעה בת"א, 2008 :

צמד העופרים – 'איש אילם גבוה ודק' :