יומיים בתוך פיתקית אחת

את חלקו של הסופ"ש האחרון (5+6/2/10) ביליתי בבית פיתקית לרגל יום ההולדת (בערך) החמישי של הלייבל. לפני המילים על חלק מההופעות שראיתי, ראויה לציון מיוחד הכנסת האורחים של אנשי פיתקית אל ביתם, סידור וארגון המקום באופן מרשים עם הרבה לב. הבמה ה"גדולה" בחדר הפנימי נראתה כמקום הופעות ותיק וטוב עם חלל מצוין. אם הייתי מחליף את הגיטרות החשמליות בפסנתר וצ'לו הייתי חושב שנקלעתי למאה ה 17 לאיזו טירה דקדנטית ובה מסיבה מוזרה של הילדים החורגים. הקירות, האזור המדורה והתאורה הצהבהבה עשו את שלהם.

היום הראשון התאפיין במזג אויר זעוף (ויפה) , גיטרות נוקשות והופעות עם אופי קשה יותר באופן יחסי כשהיום השני היה רך יותר הן מבחינת ההופעות והן מבחינת הקהל שכלל ילדים ועוללים. השמש גם זרחה בקור בחוץ.

כוחי אינו איתי כרגע אז אשרבט מעט על חלק מההופעות . ההופעה הראשונה שראיתי היתה של ה mummies & puppies דואו תוף וחשמלית ברה מז'ור. רועש צפוף ואנרגטי אולם אחרי מספר קטעים נהדפתי לאחור אולי בגלל הדמיון בין הקטעים או אורכה של הופעה זו (שנגסה מסתבר בהופעות המאוחרות יותר) .בגדים כהים ומלוכלכים ללא הוראות כביסה, מסוג המוזיקה שצריך לזוז איתה ו"לחוות" .
ההפתעה הראשונה מההרכבים שלא היכרתי היתה של ממלושן. טריו סול-די-אז המנגן רוק עם מלודיות מענינות ושילוב יפה בין הסולן עב הבשר והקול בחשמלית לשרון קנטור בתופים וקולות. כמעט את כל הקטעים אני זוכר כטובים. ארצה לראות אותם שוב.
מנסיון עבר החלטתי לדלג על דיויד בלאו כשגם למוזיקה של אסף שריג שאותו אני רואה לראשונה לא התחברתי. כלאמר יש עליו הרבה. רואים. אבל אולי זו האנגלית או אותו גורם מיסתורי מבורך וארור שגורם לי לא לאהוב כל דבר.
אלי לס היה נהדר (ולמרבה הצער קצר) , אני מרגיש שיש לי כבר חלק מצרור המפתחות לקודים הרבים של האיש. יש כאלה שלמרבה הצער עדיין לא גילו אף מפתח. השירים החדשים נשמעו מצויין ובכלל יפה לראות את ההרכב שמנגן איתו ביחד. מין שלווה כזו ביניהם בתוך כל השירים.. במיוחד המתופף סגור העיניים. לס גם מתגלה כאיש סאונד משובח.

ליום השני הקפדתי עד מאד להגיע בזמן (בערך..) . שוטה הכפר ויועצו של המלך – ריסקינדר בהופעה! פעם שלישית או רביעית שאני חוזה בפלא. לאחר מבואסות מה נקרא לזה בהתחלה נכנס הבחור לנבכי סמפלרו והפיק יהלומי רעשים ומשפטי כאב שבורים . נהדר (רק איך אומרים "כן" בעברית?). דני הדר אחריו היה נפלא. בכלל הדר הוא אחד הדמויות הכי מקושרות לפיתקית מבחינת זמן ועוד בחינות שאיני יודע. לאיש יש נוכחות חזקה ויחד עם שיריו החדים ולחניהם העדינים והיפים שבה אותי לגמרי. יצויין במיוחד שירו החדש "אסף" לזכרו של אסף רוז שנהרג לפני כמה חודשים. ( ניתן לראות כאן )
את רועי ארד זכרתי לטובה, איכשהוא מאינדינגב2, אולם הפעם זה לא עבד. אסור לו אולי לגעת בכלי שמפיק צלילים (כלאמר מותר לו. מי אני שאגיד 'לא' ) הטקסטים ה(כאילו) שטותיים עוברים טוב יותר בדיבור בלבד או על רקע מוזיקה שמנוגנת מדיסק, אבל התחברתי לחלקים קטנים מזה.
לנגה שלו קול מיוחד ויכולת מרשימה להתחבר לשירים. רק עם אקוסטית ולעיתים עם מפוחית ובנינוחות יחסית היה טוב להתפתל עם הקטעים הקלילים והכבדים. את אלבומה הבא (חושבני) יפיק יהוא ירון.

עם קשר לפיתקית וללא קשר לסוף שבוע הזה גיליתי ביוטיוב קטע של דני הדר ונגה שלו יחד באינדינגב הראשון. יפהפה. אין לי מילה אחרת.

“סינדרום ירושלים” על גג בית פית/קית – הופעות של מוג’הדין, טפט ורייסקינדר.

נחמד להיות על גג פיתקית.. עם הנופים המכוערים והקסם שלהם. מגרש המכוניות ההרוסות ממול מזכיר איפה אני חי ושהרגע הבא לא בטוח בכלל.
המעקה בגג לא גבוה ובמצבים כאלה תמיד חולפת בי המחשבה לאבד שליטה ולקפוץ למטה. אבל אין סיכוי.. תעתועי מח חולפים.
אמנים ירושלמיים תמיד נראו ונשמעו לי שרוטים ומטורפים יותר מהתל אביבים. כמובן בהכללה. הפתיחות התל אביבית מנקזת באופן מוחצן את הקונפליקטים והכאבים בעוד שהירושלמים סגורים בחומות, קדושה, אבן ועליות וירידות.. עליות וירידות .. והמטענים שם מצטברים באופן שונה קצת. יותר סגור, תת קרקעי , רציני ומתפרץ כשהוא יוצא. סינדרום ירושלים.
בשבת האחרונה רב ההופעות על הגג היו ירושלמיות וזאת לרגל יציאת האיפי החדש של מוג'הדין. עוד הופיעו טפט, רייסקינדר וערופי שפתיים. אכתוב באמת קצת על ההופעות ("קצת" כי אני עיף, חסר כח ומיואש, אבל בכל זאת רוצה לנסות לכתוב) –

הקטע הסוגר בהופעה של רייסקינדר (אסף עדן) נקרא "רוצה לצעוק הצילו" ויש בו אולי את המשפט שיותר מתאר את המוזיקה של הברנש. בתוך הסמפולים, ההכפלות משחקי הסאונד והמילים יש כאב . ימבה כאב . בלי סטייל בכלל. או שזה אני.. לא יודע. בכל מקרה רייסקינדר נותן לעצמו את החופש לשחק ולנוע כרצונו בתוך וליד הסמפלר הקטן ממנו הוא מפיק את הצלילים. מאד אהבתי , וגם – לפני זמן כתבתי על הדיסק האחרון שלו.
את מוג'הדין ראיתי לפני שנה (?) ומאד רציתי שוב. יציאת ה איפי שלהם כמו היתה הסיבה לכל הערב. אלון אבנת, אורי קריסטל והראל שרייבר בהרכב שמאד חשוב לו איך הוא נשמע מבחינת סאונד, מיקס וווליום, שזה לגיטימי ומובן, אולם עיכב את ההופעה בנוסף לבעיות חשמל במהלכה. המוזיקה של מוג'הדין אינטנסיבית, דחוסה, דיסטורשנית ובה בעת מתחת לכל זה היא מלודית . בס, אפקטים ומחשב נייד-מיקסר מיצרים סאונדים ורעש באופן מדעי כמעט כשהמסר במילים הוא חברתי פוליטי (בלי שהבנתי הרבה) . בין השירים שלהם יש תרגומים לשירים של משורר החופש וויליאם בלייק, קאבר נפלא ל"להיות אדם" של זהר ארגוב וקאבר אחר לגמרי לקטע של ירושלמים ותיקים אחרים – 3ח' . יש במוזיקה חיבור בין תעשייתיות ניינטיזית למיחשוב עכשווי לאמירה חברתית (יצא קצת פלצני) אלון אבנת הסולן דומיננטי וחד וההופעה היתה מהנה למרות הבעיות, אם כי להרגשתי האופי הקצת קלאוסטרופובי של המוזיקה עובר יותר במקום סגור. איפשהוא לקראת תחתית הדף בלינק הזה (יעל מאירי) ניתן לראות תמונות שמאד מעבירות את האוירה שמוג'הדין מייצרים. בחלל שלהם ניתן לשמוע את כל ה איפי.
אההה.. ויש להם גם שם חיבה – מוג'ה.
בסוף הערב הופיעו טפט שהם צמד ירושלמי המכיל אושיות ותיקות – בניה רכס ואביעד אלברט. את טפט היכרתי משני אלבומים ניסיוניים מאד מעניינים המשלבים אמביינט בסאונדים אלקטרוניים קולות אנושיים ומיקסים בין כל אלה. ביום שבת האופי של המוזיקה היה יותר קצבי ורקיד , כנראה לנוכח החגיגיות והגובה. עדיין – מאד מעניין ולא שגרתי.